ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 בינואר 2022

הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח, הישרדות בקירגיסטן

 


משפחתי נשלחה לקולחוז אַנְדרֵיאובָה בקירגיסטן, התגוררנו שם בבתי חימר, "לֵיפְיַנְקִי", את המבוגרים שלחו לעבוד בקטיף צמר גפן, "פָּחְטָה", לנו הילדים לא היה בית ספר, גם כאן הייתה חלוקת מזון על פי תלושים אחת לשבועיים בפְרונְזָה שהייתה העיר המרכזית הגדולה ושסביבה היו הקולחוזים.

זאת הייתה עיר גדולה, היה שוק גדול ענק, בית חולים גדול מאד, תחנת רכבת גדולה עם הרבה מסילות ברזל, העיר הייתה תוססת ופעילה מאד בכל מקום גמלים, סוסים, כרכרות רתומות לשוורים, בתי תה "צָ'חְנוֹת", והשווקים מלאים במזון ופירות, אבטיחים, מלונים, פיתות, לחמים וגם בגדים, סירים וכלי אוכל. נוף אסיאתי, ילידי המקום בבגדים שונים, עם כיפות מרובעות ופני הנשים מכוסות ברעלות.

בקולחוז היה רעב נורא, אחת לשבועיים הייתי הולך מהקולחוז לכיוון פרונזה, לעיר הגדולה להביא את הפָּיוֹק, מנת החלוקה אשר כללה בעיקר חיטה, לכל מבוגר 500 גרם ולילד 300 גרם, את החיטה היינו טוחנים ואפילו את הפירורים שהיו נופלים בזמן הטחינה מאבני הרחיים היינו אוספים, מבשלים עם מים ומלח ומהקמח עושים פיתות או פתיתים.  הדרך לפרונזה הייתה קשה מאד וזרועה במרבדי שיחים קוצניים כאשר כל קוץ שלהם היה חד ועבה כמו מסמר, הייתי פושט

את הבגד שלי - הפּוּפַּיֵיקָה, פורס על הקרקע ודורך עליו וכך מתקדם באיטיות ודרך שהייתה אמורה להימשך כשעה הייתה נמשכת 4 שעות.

 באחת הפעמים שבהן הלכתי להביא את מנת המזון שלנו, היה זה יום חג של בני המקום אך אני לא ידעתי על כך וכהרגלי כשהתקרבתי לבתיהם קראתי בקול "סִיד" כלומר "מים", אחרי שעות של הליכה בחום הלוהט הייתי צמא מאד אך הפעם במקום הג'רה שהיתה מוציאה לי אם הבית רעולת הפנים בכל פעם, נפתח הפשפש ולהקה של יותר מעשרה כלבים התנפלה עליי והחלה לנשוך אותי מכף רגל ועד ראש, נאבקתי בהם בכל כוחותיי אך כאשר תש כוחי והייתי בטוח שכאן יהיה סופי הרגשתי לפתע בזרוע חסונה אוחזת אותי ומרימה אותי כלפי מעלה מצווארון הפּוּפַּיֵיקָה, היה זה ראש הקולחוז רכוב על סוס אשר במקרה עבר במקום, ראה אותי נלחם על חיי והציל אותי משיניהם של הכלבים, מאותו היום התרחקתי מהבתים ולמרות שהייתי צמא לא העזתי לבקש יותר מים, מאז ועד היום הזה למרות אהבתי הרבה לכלבים כל נביחת כלב מקפיצה אותי ממקומי ומחזירה אותי לאירוע זה.

 את מעט הבגדים שהיו לנו היינו מכבסים ומיד לובשים, החיים היו עלובים מאד, המעבר הקיצוני מהקור הסיבירי המקפיא לאסיה החמה גרמו לחולי רב בין האנשים, רבים חלו בדיזנטריה וטיפוס ומתו בהמוניהם, עגלות עם חולים פונו לבית החולים בפרונזה, גם אחי הבכור יעקב חלה בטיפוס ופונה לבית החולים, במשך חודשיים ניסיתי כל הזמן לבקר אותו אבל לא נתנו לנו, לבסוף הוא יצא מבית החולים וחזר לקולחוז, שמחנו מאד שחזר בריא, מגולח ראש, בתחילה מאד דאגנו כי הוא לא היה מדבר לעניין אבל אחר כך סיפרו לנו כי חולי טיפוס סובלים עוד במשך שבועיים-שלושה מהזיות, היו היה מדבר על הבית בפולין ועל המשחקים ליד המעיין ואכן כעבור זמן מה ההזיות חלפו.

 

הרעב היה כבד ותמידי, כל הזמן ניסיתי לחפש פתרונות כיצד להשיג אוכל, הצעתי לאוזבקים להביא להם מים מהמעיין שהיה במרחק קילומטר מבתיהם ולמלא להם את החביות, ההצעה התקבלה ולאט לאט חוג הלקוחות שלי גדל, הכנתי לעצמי אסל, מקל עם שני חוטי ברזל עבים וסיפקתי מים לכולם. בשלב מסוים ראה אותי ראש הקולחוז שהיה רכוב על סוס ושאל אותי אם אני מוכן להביא מים גם לביתו, כמובן שהסכמתי מיד, כאשר הגעתי לביתו הציג אותי בפני אשתו ואמר לה שאני אמלא באופן קבוע את חבית המים, בנתיים נגשתי לסוס היפה שהיה לו וליטפתי אותו ואז הוא שאל אותי אם אהיה מוכן לקחת גם את הסוס למעיין להשקות אותו, שמחתי על כך מאד ואמרתי לו שמילדותי גדלתי בחברת סוסים ושאני מאד אוהב סוסים ואשמח לעשות זאת.

 


בתמורה על שרותיי החלו תושביי הקולחוז לתת לי פריטי מזון אשר אפשרו לי להאכיל את בני משפחתי הרעבים, אשתו של ראש הקולחוז, אישה שמנה ויפה אשר ילדים לא היו לה נתנה לי כמויות גדולות של פיתות, פירות, גבינות ואורז מבושל, אני הייתי מטפל בסוס ובחצר ומביא מים עד אשר בשלב מסוים הורשתי להשתמש בחמור רתום לעגלת פלטפורמה על גלגלים אשר עליה הייתי מעמיס את הפחים והדליים שהייתי ממלא במעיין.

 התלבשתי כמו האוזבקים בגד לבן, מכנסיים וחולצה וכיפה, הבד היה דק מאד. בנתיים רכשתי לעצמי גם מיומנות בשפה האוזבקית וכשהייתי רוכב על סוסו של ראש הקולחוז האוזבקים פחדו והתלחשו ביניהם שאני בנו של מפקד הקולחוז מכיוון שאסור היה לאף אחד לרכב על הסוס שלו.

 במתכונת הזאת נמשכו החיים והרעב חדל להציק. בשלב מסוים הגיעה הודעה שכל האזרחים הפולנים, גברים ונשים החייבים בגיוס, יתייצבו, יחוילו וישלחו מחוץ לגבולות רוסיה. לילדים שאין להם הורים יוקמו בתי יתומים בניהול פולני. מתוקף ההוראות, יעקב אחי הבכור ואחותי ברוניה התייצבו לצבא הפולני הגולה, צבא אנדרס, ואילו אחי וֶוֶק ואני התייצבנו לבית היתומים בפרונזה.

 

אסתרה

הגענו לעיר פרונזה, נפרדנו מאחי הבכור ומאחותי ואני התחלתי לכתת רגליי בעיר הגדולה לחפש את בית היתומים, השעות נקפו ואני ואחי ווק כבר היינו רעבים ועייפים, ווק היה חלש מאד ולא היה מסוגל ללכת יותר, הושבתי אותו על אבן גדולה בצד הדרך ואמרתי לו שאלך לבית החולים שם הם בטח יודעים היכן נמצא בית היתומים. את הדרך לבית החולים ידעתי ולשם הגעתי חיש קל, לאחר שעברתי את השער ונכנסתי לחצר בית החולים באה מולי אישה נמוכת קומה, לבושה במדי אחות לבנים, היא פנתה אלי ושאלה אותי "ילד את מי אתה מחפש ?" אמרתי לה שאני מחפש את משרד הרישום לבית היתומים הפולני בפרונזה כדי להירשם לבית היתומים והיא אמרה לי "אל תלך, אני תיכף חוזרת, חכה מחוץ לשער", אמרתי לה שגם אחי הגדול נמצא לא הרחק מכאן ואני אביא אותו ואחכה לה ואכן היא חזרה ולקחה את שנינו לחדר שבו חולק אוכל בתלושים ודאגה שיתנו לנו ארוחה חמה, ומשם לקחה אותנו לביתה. שמה היה אֶסְתֶרָה קולדרה והיא דיברה איתנו באידיש, ביתה היה ככל הבתים האוזבקים והיו בו שני חדרים גדולים מאד מטבח וחצר גדולה, בביתה מצאנו עוד שמונה ילדים, בנים ובנות , ילדים יתומים שהוריהם נפטרו בבית החולים והיא אספה לביתה, כעת היינו עשרה ילדים, כולנו היינו בערך באותם הגילאים, הייתה בינינו חלוקת תפקידים, אחד היה מנקה את המגורים, חלק היו הולכים למדבר לחפש שיחים יבשים להסקה ולבישול. אסתרה האם המצילה הייתה מביאה אוכל ואנחנו היינו מביאים את המנות שלנו שקבלנו בחלוקה וכך היינו יושבים ואוכלים יחד. היו לנו מים מחוממים כדי להתרחץ והיינו יושבים יחד ושרים.

 אסתרה רשמה אותנו במשרד הרישום הפולני כיתומים והיינו מועמדים למשלוח לבית היתומים, היה לנו טוב אצל אסתרה אבל הגיעה השעה והיינו צריכים להיפרד, אסתרה אמרה לנו שאנחנו נוסעים לבית יתומים זמני בטורקמניסטן ומשם נמשיך את דרכנו הלאה אל מחוץ לגבולותיה של רוסיה, היא בקשה מאיתנו להיות יחד ולשמור על עצמנו ואחד על השני ואולי עוד יום אחד ניפגש מחוץ לרוסיה, היינו מאד עצובים על כך שהיה עלינו להיפרד ואני שאלתי אותה למה היא לא מצטרפת אלינו והיא אמרה שהיא הייתה מאושרת מאד לעשות כך אבל המבוגרים יפונו רק בשלב מאוחר יותר. היא ליוותה אותנו אל תחנת הרכבת נפרדנו בבכי מר ועלינו לקרון שהיה מלא בילדים יתומים אבל היו גם ילדים שהוריהם העלו אותם לרכבת כדי להצילם.

מקור וקרדיט


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

סיפור החיים של אווה וולטר , בת 10 , בתקופת השואה

בצילום : אווה וולטר (ילידת 1935) עם אמה אילונה, לפני המלחמה ⁠ ″מאז שגדלתי, תמיד חשבתי שחבל שהיא [אמא] חזרה ולא מתה, כמו רוב האימהות (מילים...