ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 18 ביוני 2023

בצלאל וחוה בראון

 


מאת: מיכל לייסט

  

בצלאל וחוה בראון

יום השואה 18.4.23 |כ"ז בניסן התשפ"ג

בצלאל וחוה בראון הם שכנים שלי. אני מכירה אותם כמעט מהיום שנולדתי. את סיפורה של חוה הכרתי היטב. היא מספרת אותו מדי כמה שנים ב"יום השואה".

בצלאל נולד בשנת 1930 בעיר דברצן שבהונגריה למשפחה בת שלושה בנים. להורים היתה חנות ספרים ומכשירי כתיבה אותה הם תפעלו. האבא מנחם והאימא מרגרט-שרה. המשפחה היתה דתית והסבתא הטובה, המיוחדת והחכמה שהתגוררה איתם טיפלה בילדים. היתה להם בעיר ובסביבתה משפחה מורחבת .

המשפחה התגוררה באזור היהודי והילדים למדו בבתי ספר יהודיים. אחר הצהריים הבנים הלכו ללמוד ב"חדר". את הלימודים ב"חדר" בצלאל לא כ"כ אהב ומדי פעם היה מתחמק... הולך לשחק עם חברים או אפילו לקולנוע עד שניתפס וקיבל מההורים גם הטפות מוסר וגם מכות כואבות. בקיץ, היתה המשפחה נוסעת לקרובי משפחה בכפר. כמעט כל בני המשפחה מהכפר נרצחו במלחמה.

הגרמנים נכנסו להונגריה במרץ 1944, בצלאל נער צעיר בן 13. המשפחה שומעת על כך תוך האזנה לרדיו נסתר שמישהו החביא בסודי סודות, האווירה היתה קשה והיה הרבה פחד. באחד הימים הראשונים לאחר הכיבוש, בצלאל הלך ברחוב כשמולו התקרבה אישה, קראה לו "יהודי מסריח" ונתנה לו אגרוף בפרצוף. בהמשך-נצטווו כולם לענוד טלאי צהוב וכן נאלצו לעזוב את הבית ולעבור לגטו שהיה סגור עם חומות ושערים. בגטו היה רעב ופחד. יום אחד נקראו כל יהודי העיר לתחנת הרכבת אך עוד קודם ניתנה הוראה ליהודים להביא את כל כספם ואת כל דברי הערך. כששאל אביו של בצלאל אם הכוונה גם למטבעות קטנים ענה לו החייל :"לאן שאתה הולך יהודי מסריח לא צריך מטבעות" ובצלאל חש את תחושת ההשפלה יחד עם אביו. כל היהודים רוכזו בתחנת הרכבת והועמסו על קרונות בקר. החלה נסיעה אל הבלתי נודע. צפיפות, רעב, צמא, פחד ובהמשך גם גוויות בתוך הקרונות. לאחר המלחמה התברר שהיעד היה אושוויץ אך מכיוון שזה היה לקראת סיום המלחמה האמריקאים החלו בהפצצות ופגעו במסילת הברזל. הרכבות נאלצו לשנות כיוון לטרזינשטאט ומשום מה הטרנספורט שלהם בכלל הגיע לווינה. כולם יצאו לעבוד, כולל הילדים. בצלאל למרות שהיה רזה מאוד וצעיר עבד בהובלת לבנים. בהמשך הוא נפצעו טופל בבית חולים, כשהחלים, הפך להיות עוזר טבח ויחסית מצבו היה טוב. לקראת סיום המלחמה נרצח אבא של בצלאל, שוטרים הכו אותו מכות מוות. רוב יהודי המחנה הוצאו לצעדת מוות אך משפחתו של בצלאל נותרה עד הניצחון בווינה. הם שמעו וראו את הפצצות הצבא הרוסי ולבסוף אף פגשו את החילים הרוסים שנכנסו לעיר.

המשפחה חזרה לדברצן ולאחר תקופה קצרה החליטו בצלאל וחבר ילדות לעלות לארץ ישראל. היה צורך להבריח את הגבולות ולהסתכן ולבסוף הגיעו ללייפהיים בגרמניה, שם צרפו קבוצות נוער שונות, בין היתר קבוצה מפולין אליה השתייכה גם חוה שלימים תהפוך לאשתו של בצלאל.

חוה נולדה בפולין בשנת 1930, בעיירה ויסקיטקי שנמצאת כ-40 ק"מ דרומית מערבית לוורשה. אימה הייתה אלקה קוק ואביה יהודה גרינברג. אבא היה סבל. לחוה היה אח צעיר ממנה שיה-ישעיהו ואחות תינוקת פריידה. המשפחה היתה מאוד עניה וממש לא תמיד היה אוכל ובטח לא בגדים חדשים ומתאימים. חוה הלכה לבית ספר יהודי וגם שם היא היתה בין התלמידים המסכנים והעניים. זכורה לה פעם אחת שהמורה ביישה אותה לפני כולם מפני שבאה לבושה בבגדים גדולים ומוזנחים. חוה זוכרת אישה יהודייה, רווקה בעלת חנות ממתקים, אישה שמאוד אהבה את חוה, היתה נותנת לה ממתקים ואפילו מזמינה אותה אליה הביתה, מקלחת ומפנקת אותה.

כשפרצה המלחמה הוטלו מגבלות על היהודים. את אבא של חוה לקחו לעבודות. חוה שהיתה ילדה מאוד טובה ניסתה לעזור, לדאוג לאוכל ולעצי הסקה. בתחילת פברואר 1941 אספו את כל היהודים מהעיר וגרשו אותם. בתחילה לעיר ג'ררדוב ומשם ברכבת לוורשה לגטו. הרעב היה נוראי. חוה היתה מסתובבת כל היום ברחובות שהיו מלאים גופות. תוך כדי שוטטות שמעה מילדים אחרים שאפשר לברוח וחוה אכן אמרה יום אחד לאמה שגם היא רוצה לברוח, היא הרימה את החולצה והראתה לה את הבטן הנפוחה. חוה בת ה-11 הבינה שאם היא תברח יש לה אולי סיכוי להינצל. אימא מכרה כרית שהיתה לה ואת מעט הכסף נתנה לחוה. חוה עוד שאלה את אימא-כיצד נזהה אחת את השנייה אחרי המלחמה ואימא אמרה שהן יפגשו ושהיא תכיר את חוה לפי סימן קטן שיש לה ליד האף....חוה הבינה בסתר ליבה שיותר לא יפגשו אך תמיד ליוותה אותה התקווה שהנס יקרה. כשהתרחקה חוה מהבית פגשה ילד וביקשה שיראה לה היכן יש פרצות בגדר כדי שתוכל לברוח. תמורת כמה מטבעות הילד הראה לחוה את הדרך אך שוטר ראה אותה ודחף אותה חזרה לתוך הגטו. אחרי כמה דקות חוה יצאה מבלי שאיש שם לב. ברחוב היא שאלה אנשים על הכיוון אליו רצתה ללכת ושמעה את אחד מהם אומר: "הילדה הזו היא חברה'מנית, היא תסתדר בכל מקום". חוה שמעה והרגישה שהיא מקבלת כוחות. היא נסעה מרחק מה לכיוון ויסקיטקי ולעת ערב נכנסה לבית אחד ובקשה לישון, בעלת הבית נתנה לה אוכל וחוה שהיתה כל כך רעבה, אכלה המון ובמהירות ובלילה הרגישה רע. הפולניה טיפלה בה אך כשהבריאה, נאלצה חוה לעזוב. היא התקרבה לעיירת הולדתה ושם פגשה אנשים שהכירו אותה וידעו שהיא יהודייה. הם הזהירו אותה לא להתקרב לעיר, שם יזהו אותה ויסגירו אותה לגרמנים. חוה החלה לנדוד. היא נדדה בכפרים-סמיצה, מדנייביצה, קמיון, שצ'ושאנה, הקלאנוב, קמנייה, פמיינטי, ועוד. אלו כפרים בסביבת ויסקיטקי עירה. תושבי הכפרים האלו היו מוכרים לפני המלחמה תוצרת חקלאית בעיר והם הכירו את הוריה של חוה. היו משפחות בכפרים שהסכימו לתת לה להישאר אצלם, חלקן רק ליום-יומיים ואחרים לשבועות וחודשים. היו מקומות שרצו להסגיר אותה והיו אחרים שרצו לעזור. אחד המקומיים עזר לחוה להמציא לעצמה סיפור כיסוי ושם מקומי. היה איכר אחד שבכל פעם שאבד אווז במרעה היה מכה את חוה בחגורה. כך נדדה חוה בין הכפרים, לפעמים ישנה במיטה, לפעמים על ערמת חציר ובלילות היא חולמת שאימא מסתכלת עליה ומבטיחה לשמור עליה. באחד הכפרים שהתה חוה זמן ממושך כשהיא משמשת רועה לעדר פרות של איכרה מהכפר עד שהתחילו להתלחש ולדבר על כך שחוה היא בעצם יהודייה. האיכרה פחדה מהלשנה וביקשה מחוה לעזוב וחוה מספרת "התחננתי ולא עזר לי, בכיתי, לאן אלך? הייתי אובדת עצות. נורא בכיתי. באותו לילה ישנתי בגורן ואימא הופיעה בחלום עם אח שלי. אחותי לא הופיעה. זה נורא הפריע לי ואני בכיתי לאימא שקשה לי נורא. אימא אחזה בידי ואמרה "בתי היקרה אני שומרת עלייך, אני מרגישה אותך. את תעברי את המלחמה. אל תדאגי, תראי את הבית הזה" והצביעה על צריף עם גדר פרחים ואישה עם שערות שחורות מוציאה ראש החוצה. "שם את תהיי ואני שומרת עליך". קמתי בבוקר מאושרת כמו שלא הייתי הרבה מאוד זמן ואמרתי לאיכרה שיש לי ביטחון שאעבור את המלחמה. הכל יהיה בסדר ולא אכפת לי לעזוב. אימא נתנה לי ביטחון גדול. כל כך האמנתי. בבוקר הלכתי ובאמת מצאתי בית בדיוק כמו בחלום. נשארתי שם, האיכר לא היה נחמד, לא היה לי טוב אצלו אבל נתנו לי אוכל ומקום לישון..."

כך, בנדודים ארוכים ובתלאות קשות עברו על חוה שנות המלחמה. בינואר 1945, לאחר סיום המלחמה חזרה חוה לויסקיטקי ובעיקר קיוותה שהסבתא והדודה שחיו באמריקה יחפשו אותה. היו אלו ימים מאוד קשים מפני שאיש מהמשפחה לא חזר ואיש לא חיפש אותה. חוה מצאה עבודה אך הרגישה ריקנות ולא ידעה מה יהיה אתה בהמשך. היא החליטה לנסוע לוורשה למרות שאפילו כסף לכרטיס לא היה לה. היא בכל זאת הסתכנה והתגנבה לרכבת. בוורשה מצאה חווה מקום שבו נאספו ילדים יהודים פליטים, איתם עברה לבית ילדים באוטובצק. שם החלה התארגנות שבסופו של תהליך שגם הוא היה עמוס נדודים געגועים ובכי, חשבה חוה שהגיעה לחוף מבטחים. מסיפון האנייה "מולדת" היא כבר ראתה את האורות של חיפה...אלא שאז הבריטים תפסו את האנייה והעבירו את נוסעיה למעצר בקפריסין. שמונה חודשים מאוחר יותר ב-16.12.1947 הגיעו חוה וכל יתר המעפילים לארץ. כבר בדרך לארץ ישראל נפגשו בצלאל וחוה והפכו לזוג. הם התגייסו לצבא, גרו במקומות שונים בארץ, עבדו בעבודות שונות כולל סלילת הכביש לאילת והקימו את קיבוץ "צור מעון". בסופו של דבר השתקעו במושב. נולדו להם שלושה ילדים והרבה נכדים ונינים, כן ירבו.....גם היום כשהם בני 93 הם אנשים שמחים שלמרות מגבלות הגיל נהנים מתחביבים שונים ובעיקר מהמשפחה.

 מקור

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הנער נוח קליגר מעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשוויץ הניטרלית

  נורברט קליגר נולד בשנת 1926, בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצ...