ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 17 ביוני 2023

צעדת המוות של הילד דניאל חנוך בן 12

 


מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

  ב18 בינואר 1945, כמעט חמישה חודשים לאחר הגעת הילדים לבירקנאו , אושוויץ , החלה צעדת המוות.  הגרמנים הנסוגים החלו לפנות מאחזים במדינות הכבושות ובכללם גם את מחנות הריכוז וההשמדה.

מזג האוויר היה קשה מנשוא, 20 ואף 30 מעלות מתחת לאפס. הגרמנים הוציאו את הילדים באמצע היום לצעידה. בשלב זה הקבוצה מנתה כ30 ילדים, לאחר שתשעה הופרדו ונשלחו לבוכנוולד( לאחר המלחמה שמונה מהם עלו לארץ ונפגשו שוב). הכול מסביב היה מכוסה שלג , דני צעד יחף, מישהו גנב את נעליו והוא אלתר כיסוי לרגליו עד שיימצא נעליים שאותן יסיר ממי שכשל ומת בדרך.

הילדים ניסו להישאר ביחד, בדבוקה, קרוב עד כמה שאפשר, אבל הדבר לא תמיד התאפשר, הייתה מהומה רבה ומאות בני אדם סביבם. הם קיבלו מהגרמנים צידה לדרך, כל שלושה ילדים קיבלו שלושה לחמים ושתי קופסאות בשר. המזון הזה היה הביטוח שלהם שיוכלו להמשיך ללכת  ואולי להצליח להגיע ליעד הבא , שלא היה ידוע להם.

דני מספר, שילד מהשלושה  שלו , שהחזיק בשלושת הלחמים נעלם,  והוא וחברו נשארו עם שתי קופסאות בשר בלבד, שלא היה להם דרך כיצד לפתוח אותן. בתושייה בלתי רגילה ניגשו הילדים לשומר אוקראיני שישב לידם בידו סכין חדשה וביקשו שיפתח את הקופסאות. האוקראיני נענה ברצון , אך נטל לעצמו נתח רציני מהבשר והותיר את הילדים עם שתי קופסאות ריקות כמעט לגמרי. שני הילדים  בערמומיות בלתי רגילה, הצליח להסיח את דעתו של האוקראיני ולקחו ממנו  בחשאי בשר מערימה שהייתה מונחת לידו, גזל תיווך שלקח מאחרים.

המרדף אחרי מזון אילץ אותם לחפש במקומות אחרים, למשל על גדרות של רפתות שהיו לאורך הדרך ועליהן היו חלזונות , שהילדים הורידו וינקו מהם את התוכן החי. בנוסף הילדים חפרו מתחת לשלג וחשפו נבטים שצמחו שם. זה היה המזון שעליו התקיימו.

כל הפעילות הזו התקיימה תוך כדי הליכה ברגל בקור הקשה. הילדים ולא רק הם , היו תשושים וכושלים. חברו של דני לצעדת המוות , אברשקה, שהחזיק בידו את אחת מקופסאות הבשר שקיבלו, החל להירדם מחולשה תוך כדי הליכה ועמד לשמוט את קופסת הבשר שבידו. דני הבחין בכך, החזיק את חברו, תמך בו ולא איפשר לו להירדם וגם לא נתן להפיל את הקופסה. היה ברור , מי שגורר רגליים, מי שנרדם או נופל, נורה במקום,  דני ידע זאת  והוא עזר לחברו לקחת שלג מהאדמה, לעסות את הפנים וכך להתעורר. לאחר המלחמה טען אברשקה, שבזכות מעשה זה של דני הוא נשאר בחיים.

הם  המשיכו בצעדת המוות עד לנקודה הבאה שהייתה העיירה בלכהאמר, שם העלו אותם על רכבת שעשתה דרכה לכיוון  צ'כיה.

מסע התלאות נמשך ......

איש לא עדכן את הילדים לאן מסיעים אותם. הם הועברו כמטען ממקום למקום ללא מנהיג ומדריך. הם לעצמם. שוב החוויה הקשה של מעבר מקום והליכה אל הבלתי ידוע. הרכבת נסעה לכיוון צ'כיה והגיעה לתחנה במקום שנקרא טיכאו ( עדיין פולין) . בתחנה עמדה רכבת נוספת, רכבת משא של הצבא הגרמני, שהיו עליה טנקים ותותחים ופנייה לכיוון החזית. רכבת הילדים עמדה בתחנה, כשלפתע החלה הפצצה מן האוויר על השיירה עם המטען הצבאי. הפצצות פגעו גם בקרון שבו הילדים. הקרון נפגע קשות והתרסק. כתוצאה מההפצצה נהרג אחד מילדי החבורה -חיים אורקה – ונפל על דני . דני זוכר כי הוא מת ללא פצע חיצוני וללא דם. ילד – יעקב שהם (יאקה), אח תאום של משה שהם , גם הוא מילדי הקבוצה , נפצע באותה הפצצה ואחר כך נעלם. גם הפעם שיחק לדני המזל, רסיס שניתז פילח את הכובע שלראשו, אך בנס לא פגע בו .

מכיוון שהקרון היה פרוץ לחלוטין בגלל ההפצצה והשומרים נעלמו, הילדים יצאו אל מחוץ לתחנה. דני מספר על האירוע ועל המוות כסוג של ריחוק : "היה כל כך  הרבה מוות מסביב שנוצרה קהות שכזו... היה צריך להמשיך."

 דני החליט ללכת לעיירה טיכאו הסמוכה. כשהגיע נתקל באישה מקומית וביקש ממנה קצת אוכל. האישה מייד זיהתה שהוא יהודי  וקראה בקול לאנשים בסביבתה "זיד" (יהודי),תקראו לגסטפו". דני הבין את דבריה , לא חיכה לגסטפו ושב על עקבותיו לתחנת הרכבת.

בינתיים הגרמנים התארגנו להמשך הנסיעה . הם העבירו את הילדים לקרונות פתוחים, ללא גג, חודש ינואר באירופה. קור מקפיא. אין שום הגנה ואין אוכל. רק כ29 ילדים נותרו ברכבת לאחר ההפצצה. חבורת  ילדים צעירים , מותשים, רעבים ומפוחדים.

הרכבת משיכה בנסיעתה והגיעה לפראג, שם נעצרה תחנת הרכבת. פועלי רכבת, שעמדו בקרבתה, ראו את הילדים הרעבים ובמחווה נדירה של עזרה שלא היה כדוגמתה עד אז, השליכו לעברם אוכל כמעשה של חמלה. דני , שהיה קטן יחסית לגברים בוגרים שעמדו לצדו , לא הצליח לתפוס  אוכל לעצמו. . לידו עמד יום, בחור הולנדי שלקח את הכובע של דני ובעזרתו הצליח לתפוס אוכל ונתן לדני. דני זוכר את המעשה הזה כמחווה אנושית פשוטה, אך מאד משמעותית בתוקף הנסיבות. לצערו , מעולם לא הצליח למצוא את האיש ולהודות לו.

הרכבת המשיכה בדרכה, כשהילדים פזורים בין הקרונות הפתוחים הקור היה בלתי נסבל. בקרונות שכבו מתים רבים מקר ומתשישות . על אף המראה הנורא , הילדים השתמשו בגוויות המוטלות לצידם כדי לכסות עצמם ובכך להתגבר על הקור המקפיא. בעשותם כל הגנו מעט על חום גופם .

התחנה הבאה הייתה מחנה מאטהאוזן הנוראי באוסטריה, שהיה ממוקם על גבעה. בכוחות אחרונים טיפסו הילדים במעלה ההר. הם שוב יחד, אבל מסביבם אנשים רבים.

מחנה מטהואזן היה מהגרועים שבמחנות שדני עבר בהם. סביב המחנה היו כלבי שמירה שהוחזקו במלונות ומי שניסה לברוח, היו מתנפלים  עליו וקורעים אותו לגזרים.

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הנער נוח קליגר מעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשוויץ הניטרלית

  נורברט קליגר נולד בשנת 1926, בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצ...