"ימים בלי שם"

 

מאת: רות אלמוג

חיה אלבאום־דורמבוס היתה סופרת יידיש שהכרתי לפני שנים רבות בזכות בתה ד"ר רות מרון, שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו ובנה החמוד היה חבר לגן ולבית הספר של בנותי והם הרבו לשחק יחדיו. אמהּ, חיה, היתה מרבה לבקר בבית בתה. רות עבדה במכון ויצמן במחקר ואמה עזרה לה לגדל את בנה.

מקובל לומר שניצולי השואה מתחלקים לשני טיפוסים, אלה שמדברים על מה שעברו, ולעתים בכפייתיות, ואלה שלעולם שותקים. היה לי ידיד קרוב ששתיקתו הגיעה לקיצוניות. הוא בדה לעצמו ביוגרפיה חדשה, משכנעת, ואפילו אשתו לא ידעה מה באמת עבר עליו. בגיל מבוגר התנפצה העמדת הפנים הזאת והאמת התגלתה. גם זה לא הקל עליו.

חיה אלבאום־דורמבוס נמנתה עם המדברים. לפיכך ידעתי שעברה דברים קשים. היא סיפרה בין השאר על בתה הקטנה תמרה שבהעדרה נלקחה עם אמהּ לאומשלגפלאץ בזמן הגירוש הגדול של יהודי ורשה (יולי-ספטמבר 1942) והיא לא הצליחה להציל אותה.

לא ידעתי שבזמן המלחמה, כשהיא ובעלה חיו בצד הארי עם תעודות מזויפות, נולדה לה עוד בת, מלגושה. הסיפור על מותה של מלגושה בבית חולים פולני מזעזע. הסופרת זוכרת את כל הפרטים, את כל שמות הרופאים והנזירות. הכל מצטרף יחד לסיפור נורא.

אמנם ידעתי שאמא של ד"ר רות מרון שכנתי היא סופרת, אבל מכיוון שכתבה ביידיש לא הזדמן לי לקרוא דבר מפרי־עטה. עתה יצא בתרגום עברי הספר שכתבה על חייה בוורשה בזמן הכיבוש הנאצי, והוא יצירת מופת.

"ימים בלי שם" היא הכותרת שניתנה לספר בעברית, שיצא לאור לראשונה ב-1957 בהוצאת "לעצטע נייעס". הספר תורגם מצוין על־ידי ויקי שיפריס וראה אור בהוצאת "יד ושם" (399 עמודים), כשהתת־כותרת שלו "יהודייה אמיצת־לב בצד הארי של ורשה". בחזית הספר מופיע תצלום נפלא מ-1939 של חיה אלבאום המחזיקה את התינוקת שלה תמרה ובעלה ישראל דורמבוס רוכן עליהן. באחד המקומות היא כותבת כך: "בימי מלחמה קורה לעתים קרובות שהאופקים הרחבים מתכווצים לכדי דלת צרה שאליה נמלטים בשעת סכנה. כל החיים תלויים אז בדלת הזאת, אם תִמָצֵא פתוחה או סגורה". משפט זה הוא תמצית המצב שבו היתה שרויה הסופרת וכל האנשים שהתחזו לפולנים.

חיה אלבאום נולדה ב-1910 בעיירה סטוצ'ק לוקובסקי. בת 13 עזבה את הבית משום ששאפה ללמוד. היה לה כישרון לשפות והיא דיברה פולנית וגרמנית. היא עבדה לפרנסתה בבתי גבירים. כשסיימה את לימודיה התחילה לפרסם שירים וסיפורים קצרים בעיתונות. היא המשיכה ללמוד בסמינר למורים ועבדה זמן־מה בבית היתומים של ינוש קורצ'ק. היא נטשה את מקצוע ההוראה ולמדה ב"אורט" עיצוב חזיות, חגורות וכיו"ב.

ישראל דורמבוס (1910) מפלוצק, בן למשפחה אמידה וגבר נאה, בא יום אחד לביקור בבית הוריה של חיה. כך נפגשו, התאהבו ונישאו, וב-1938 נולדה בתם תמרה. ישראל ואביו היו בעלים של חנות אריגים גדולה וחיה, שחזתה את הנולד, הציעה שיעבירו מלאי גדול לוורשה, וכך עשו. אפשר לומר שבמעשה זה הצילה את משפחתה, כי נדרש כסף רב כדי לשרוד. הם עצמם, אביו של ישראל ואחותו, השתקעו בוורשה. עם הקמת הגטו הועסקה חיה בעבודת תפירה במפעל גרמני ואמהּ טיפלה בתמרה. ישראל הועסק במפעל מחוץ לגטו.

ב-22 ביולי 1942 החל הגירוש הגדול, שבמהלכו גורשו מהגטו כ-300 אלף יהודים ועמם גם תמרה ואמה של חיה. חיה רצה לאומשלאגפלאץ אבל לא הצליחה לחלץ אותן. היא הבינה שצריך לעזוב את הגטו. היא וישראל, האחות והאב יצאו בעזרת ידידים פולנים ועברו לצד הארי. מרגע זה חיה חייתה בפחד, לא רק מפני הגרמנים אלא ובעיקר מפני מלשינים פולנים. היא היתה בעלת תושייה ואמיצת לב ונחלצה ממצבים מסוכנים בעזרת תכונות אלה. הסיפור ארוך ונקרא כספר מתח. כבר אמרתי: יצירת מופת. חובה לקרוא.

מקור וקרדיט , רות אלמוג , 2023