השבוע הלך לעולמו בן הלפגוט ז"ל
יהי זכרו ברוך !!
בן לפגוט נולד בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין, המקום בו, לאחר כיבושו במלחמת העולם השנייה הקימו הגרמנים את הגטו הראשון על אדמת פולין. הוא נשלח לבוכנוולד, אך שרד את השואה. הוא שוחרר ב-1945, אך היה חלש מאוד. בשואה איבד את הוריו ואחת משתי אחיותיו. לאחר השואה נכלל בן בקבוצת יהודים, שקיבלו מקלט בבריטניה, שם התחיל ללמוד כלכלה. ב-1948 התחיל לעסוק בהרמת משקלות ובמהרה היה לאלוף אנגליה.
הלפגוט גדל בעיירה פיוטרקוב ליד לודז'. עם הפלישה הנאצית בספטמבר 1939 הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון בפולין, בו אוכלסו בתנאים קשים 25 אלף יהודי האזור. באוקטובר 1942 החלה השמדת יושבי הגטו. 22 אלף יהודים נשלחו לתאי הגזים בטרבלינקה ואחרים נורו ביער סמוך. בדצמבר נערך מצוד אחר יהודים שחמקו מהמשלוחים לטרבלינקה. הלפגוט, בן 12, עבד במפעל זכוכית ולכן לא נרדף. אימו ואחותו הקטנה הוחזקו בבית כנסת, שם קובצו מעל 500 יהודים בהמתנה למותם. אביו, בעל רישיון עבודה, השיג אישור מהשלטונות להוצאת אשתו, אבל היא סרבה להציל עצמה ולהותיר את בתה לבדה.
בגיל 12 התייתם בן מאמו ואיבד את אחותו. הוא המשיך לעבוד בבית החרושת ליד פסי הרכבת שהובילו יהודים למחנות המוות. על פתקים שנזרקו מהקרונות נכתבו בקשות להעבירם לבני משפחה או לספר לעולם על המתרחש. בדצמבר 1944 נשלחו היהודים האחרונים מפיוטרקוב למחנות ריכוז ומוות. הלפגוט ואביו נלקחו לבוכנוואלד שבגרמניה. משם נשלח למחנה שליבן הסמוך, לעבודות במפעל נשק.
"לא האמנתי איך נראו אסירים", הוא מספר, "בגדיהם היו קרועים, כינים נפלו מהם, פניהם היו נפולות. הם נראו נורא, כמו רוחות רפאים. הם רבו על מרק נורא שלא יכולתי לאכול כי חשבתי שזה צואה. הם אמרו שלא נקבל משהו טוב יותר וכדאי שאוכל כל מה שמוצע לי. הרעב היה נורא. לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד פיסת לחם. אי אפשר להבין את זה. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, לבשנו אותם בגדים, אכלנו מעט מרק ולחם ועבדנו. למזלנו לא היו לנו מראות. ראיתי רק את האחרים, לא את עצמי. אז אולי הסיפור היה אחר".
באפריל 1945, כשהמלחמה על סף סיום, נשלח הלפגוט למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. שם גילה שאביו מת במהלך ניסיון בריחה ממצעד מוות, שבועות ספורים קודם לכן. "זו היתה מכה קשה שלא התאוששתי ממנה", הוא אומר, "האמנתי שישרוד, הוא היה חכם וכריזמטי וידע להסתדר. הדרך בה מת, בשדה, כמו כלב, כשאיש לא יודע איפה הוא קבור, מכבידה עלי. אמי ואחותי נקברו אחרי המלחמה בבית הקברות היהודי, אבל הוא מת לבד. הוא היה כה קרוב לשרוד את המלחמה. הייתי רק בן 15, אבל אדם מזדקן במהירות בתנאים כאלו".
הוא חזר לפיוטרקוב, שם ניצל בעור שיניו משני חיילים פולנים אנטישמים שעמדו לרצוח אותו, אבל לראשונה מזה שש שנים זכה לבשורות טובות. אחותו הנוספת שרדה בברגן בלזן ולו הוצע מקום בקרב 732 יהודים שזכו למקלט בבריטניה. באזור האגמים הפסטורלי בצפון אנגליה ("גן עדן אחרי הגיהנום") החלה התאוששותו. ב-1947 אוחד עם אחותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה