דלג לתוכן הראשי

סיפורה של רות האריסון– ילדה בת שלוש, שהוסתרה בבית נוצרי בתקופת השואה




"נולדתי בליטא בעיר קובנה ב – 21.07.41

באותה תקופה העיר קובנה הייתה תחת שלטון גרמני והיהודים חיו בגטו.
אמא שלי נכנסה למחנה ריכוז ואותי כתינוקת בת שנתיים מסרה לגוי ליטאי שלא הכירה שישמור אלי, אחרת הייתי צריכה להיכנס לגטו יחד אייתה. גרתי אצלו במחבוא שבמרתף בתקופה של קרוב לשנה וחצי. בכל אותה תקופה כתינוקת שמרתי על דממה ושקט מוחלט, כל זה שהגרמנים לא יגלו אותי.

אמי הייתה במחנה ריכוז ואבי היה חבר משטרת היהודים והיה כל הזמן בבריחות מפני הגרמנים, אבל ידע איפה המקום שבו הוחבאתי. לאחר שנה וחצי שהייתי במחבוא והרוסים נכנסו לקובנה בכדי לשחרר את היהודים. הגיע אבי ולקח אותי מהגוי.

אבי היה בטוח שאמי נספתה בשואה. הוא מצא חדר במרכז העיר ושם הוא שמר עלי וגידל אותי.

באותה תקופה השתחררה גם אמי ממחנה הריכוז והתחילה לחפש אחרי, היא הסתובבה בכיכר בעיר ושאלה את היהודים שהסתובבו שם " אולי משהו ראה במקרה אדם מסתובב עם ילדה קטנה?"

לאחר מספר ימים של חיפושים עבר אדם ברחוב והתחיל לצעוק שהוא יודע איפה אבי ואני נמצאים. הוא הראה לאמי איפה זה, היא יצאה לשם בריצה (עם מעט הכוחות שעוד נשארו בה אחרי תקופה אכזרית ביותר בתוך מחנה הריכוז). היא הגיעה אלינו ואני ידעתי מי האישה הזאת. זה לא לקח זמן רב עד שהבנתי שהיא אמי.

במבט לאחור : כיצד אמא שלי העבירה אותי אל הגוי הליטאי?

העיר קובנה הייתה במשטר גטו- ובגטו הסתובבה שמועה שאחרי האקציה הראשונה של הילדים (רצח הילדים) ישנו ליטאי שרוצה להציל ילדה יהודיה (כי היה לו ילד בבית).

אמי אמרה מיד שהיא רוצה למסור אותי, הוריה, אחיה, ואבי התנגדו התנגדות נחרצת למהלך, ואמי אמרה להם שעדיף למסור אותי כי אחרת הגרמנים יהרגו אותי. אמי לא נתנה לכולם להשפיע עליה וביקשה לראות את הגוי, הועברה אליו הבקשה והוא הלך מחוץ לגדר ואמי בתוך הגטו והיא ראתה אותו.
למחרת ארזה אמי אותי כמו חבילה והעבירה אותי אליו מתחת לגדר ואחרי שהוא תפס אותי היא התעלפה. בתוך בגדי היא הכניסה פתק עם כתובות של בני משפחה שהייתה לה בפלסטינה .

הגוי הליטאי – אלפונסוס סבידרסקי היה נהג טנדר והוא נתן להורי את רכבו בכדי שנוכל להתחיל את הבריחה שלנו מליטא (מדינה) לכל מדינה שתקבל אותנו. לאחר תלאות רבות הגענו בדרך לא דרך לגרמניה וכשמכרנו את הטנדר קיבלנו מעיל עבור אימי.

עלינו לישראל בשנת -1948 בעלייה בלתי לגאלית- (לא חוקית) באניה "במות בדויים" .

בשנות השבעים המאוחרות התחלנו לחפש את הגוי הליטאי.

להורי היה חבר עיתונאי, הוא כתב כתבה בעיתון הליטאי המקומי באותה תקופה כתבה בשם "רותי רוצה הביתה" הגוי הליטאי ישב בבר וקרא את שם את הכתבה והתחיל ליצור קשר עם הורי.

באותה תקופה אי אפשר היה להגיע מליטא לישראל. לאחר מאמץ רב הצלחנו להסדיר עבורו ויזה. ובשנת  1981הוא הגיע לישראל למשך 10 ימים. הוא הגיע לארץ והתאכסן אצל הורי ואנחנו כמשפחה דאגנו לכך שהשהיה שלו בארץ תפורסם.

באותה תקופה ראיינו אותו לרדיו והייתה כתבה בעיתון. כמו כן "יד ושם" הכיר בו "כחסיד אומות העולם" הוא קיבל את סיכת הכנסת כאות כבוד. מאז 1981 קיים בשדרות חסידי אומות העולם ב"יד ושם" עץ לזכרו ועל שמו. ואנחנו כמשפחה פוקדים את העץ ביום השואה."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…