ד"ר יהודה הופרט
ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה, בטרזינשטט
ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת
פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ
"החותרים". יהודה ראה את ייעודו כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז
חלום נעוריו, ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של
"החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף
"חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה,
והרצה במכללת "אורנים" על דרכי הוראה מתקדמות. הנושאים בהם
השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות
חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.
"בינואר
1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים
וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה
מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית
ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי
שלחו לבית הנערים L-417 .
בית הורי לא היה ציוני, אני הפכתי לציוני
בהשפעתו של המדריך ארנושט קלאובר שעמד בראש קבוצת "חמש". ברוחו הציונית
"הדביק" לא מעטים מאיתנו . ה"היים"
, המעון שלנו נאלץ להתמודד עם
בעיות שונות . קשים מכל היו הפרידות בעקבות הטרנספורטים שמשמעותם אובדן חברים .
במקומם הגיעו ילד
לטרנספורט מזרחה זומנתי עם אחי אריך .
נאמר לנו כי אנחנו נוסעים לעבודה ושתפקידנו יהיה להקים גטו חדש אי שם . כולנו
היינו בסביבות גיל 16
,הדברים נשמעו אמינים למדי . נסענו בקרונות בהמות דרך דרזדן. באחד מקטעי הדרך בהם
הרכבת נעצרה, הרים אותי אחי לאשנב קטן הסמוך ל תקרת הקרון , הבחנתי בחייל וורמכט
אוחז ברובה , שעמד על הרציף, שאלתי אותו בגרמנית "לאן אנו נוסעים?"
"כנראה לאושוויץ" הוא ענה. מאותם רגעים ההומור שלנו נעלם .
על אושוויץ שמענו דברים לא טובים כבר
בטרזין. כעבור יומיים הגענו
לשם . הייתה שעת לילה , מסביב נראו גדרות תילי וזרקורים מסנוורי עיניים . אנשי ס .ס. צרחו לעברנו בגרמנית
"כולם לצאת ! להשאיר הכל , החוצה, החוצה!"
קפצנו מהקרונות, על הרציף עמד דוקטור
מנגלה , בפניו נתבקשנו להכריז מהו מקצוענו , בני כמה אנחנו ומה מצב בריאותנו. אני
לא הייתי במיטבי, עברתי בטרזין את מחלת הטיפוס, סבלתי מכאבי ראש והרביתי לחלות.
רציתי להודיע כי אני חולה מתוך הנחה שיתחשבו בי ולא אצטרך לעבוד עבודה קשה. כאשר
דברתי על כך עם אחי הוא התרגז מאד ואמר כי אסור לי בשום אופן לומר דבר כזה . "תגיד שאתה בריא , אתה בן
תשעה עשרה ואתה פועל חקלאי " ציווה עלי . שנינו עברנו את הסלקציה ב
"הצלחה".
מנגלה שלח בכל זאת כמה מחברנו למוות . להערכתי
הכל היה שרירותי ותלוי במזל. הגענו למחנה הצוענים,
שם פגשתי כמה מחברי למעון בטרזין , שהגיעו לאושוויץ בטרנספורטים קודמים. התזונה
במחנה הייתה דלה ביותר . קיבלנו כל יום כיכר לחם אחד , בו נאלצו להתחלק ששה או שמונה
אסירים ומרק מימי , לעתים מעט תפוחי אדמה . הייתה זו כמות מזון שאמורה להספיק על
מנת להחזיק אותנו בחיים.
יום אחד חיפשו חשמלאים במחנה, כאשר אמרו
כי הם זקוקים לחשמלאים, הצבענו ולקחו אותנו. אחי
הבין מעט בחשמלאות, אני כלל וכלל לא.
ללייפציג נסענו בסך הכל 99 אנשים. הפכנו
ליחידת עבודת חוץ של מחנה הריכוז בוכנוולד . היינו שם מאוקטובר 1944 עד 18 באפריל
1945 , יום השחרור שלנו על ידי האמריקאים.
באשר לעבודתי כחשמלאי היו לי צרות צרורות
. כאמור לא התמצאתי כלל בסבך של חוטי חשמל מפותלים למיניהם, עשיתי כמיטב יכולתי
למלא אחר הפקודות . כאשר חיברו את מה שהרכבנו נוצר קצר והכל "נשרף" ואני
זכיתי למנה הגונה של מכות. עד כמה שאני זוכר
אחרי תום המלחמה שהיתי כשלושה שבועות בארמון שטיר'ין. היום
כששואלים אותי , אלו תכונות אני מעריך ביותר באנשים: בעיקר שתיים, אשר באופן ישיר או
בלתי ישיר קשורות לפעולות ההומניסטיות של פרמיסל פיטר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה