דלג לתוכן הראשי

יהודה הופרט , נער בן 16 מטרזין לאושוויץ ולבוכאנוולד



ד"ר יהודה הופרט ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.

"בינואר 1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי שלחו לבית הנערים L-417 .

בית הורי לא היה ציוני, אני הפכתי לציוני בהשפעתו של המדריך ארנושט קלאובר שעמד בראש קבוצת "חמש". ברוחו הציונית "הדביק" לא מעטים מאיתנו . ה"היים" , המעון שלנו נאלץ להתמודד עם בעיות שונות . קשים מכל היו הפרידות בעקבות הטרנספורטים שמשמעותם אובדן חברים . במקומם הגיעו ילד

לטרנספורט מזרחה זומנתי עם אחי אריך . נאמר לנו כי אנחנו נוסעים לעבודה ושתפקידנו יהיה להקים גטו חדש אי שם . כולנו היינו בסביבות גיל 16 ,הדברים נשמעו אמינים למדי . נסענו בקרונות בהמות דרך דרזדן. באחד מקטעי הדרך בהם הרכבת נעצרה, הרים אותי אחי לאשנב קטן הסמוך ל תקרת הקרון , הבחנתי בחייל וורמכט אוחז ברובה , שעמד על הרציף, שאלתי אותו בגרמנית "לאן אנו נוסעים?" "כנראה לאושוויץ" הוא ענה. מאותם רגעים ההומור שלנו נעלם .

על אושוויץ שמענו דברים לא טובים כבר בטרזין. כעבור יומיים הגענו לשם . הייתה שעת לילה , מסביב נראו גדרות תילי וזרקורים מסנוורי עיניים . אנשי ס .ס. צרחו לעברנו בגרמנית "כולם לצאת ! להשאיר הכל , החוצה, החוצה!"
קפצנו מהקרונות, על הרציף עמד דוקטור מנגלה , בפניו נתבקשנו להכריז מהו מקצוענו , בני כמה אנחנו ומה מצב בריאותנו. אני לא הייתי במיטבי, עברתי בטרזין את מחלת הטיפוס, סבלתי מכאבי ראש והרביתי לחלות. רציתי להודיע כי אני חולה מתוך הנחה שיתחשבו בי ולא אצטרך לעבוד עבודה קשה. כאשר דברתי על כך עם אחי הוא התרגז מאד ואמר כי אסור לי בשום אופן לומר דבר כזה . "תגיד שאתה בריא , אתה בן תשעה עשרה ואתה פועל חקלאי " ציווה עלי . שנינו עברנו את הסלקציה ב "הצלחה".

 מנגלה שלח בכל זאת כמה מחברנו למוות . להערכתי הכל היה שרירותי ותלוי במזל. הגענו למחנה הצוענים, שם פגשתי כמה מחברי למעון בטרזין , שהגיעו לאושוויץ בטרנספורטים קודמים. התזונה במחנה הייתה דלה ביותר . קיבלנו כל יום כיכר לחם אחד , בו נאלצו להתחלק ששה או שמונה אסירים ומרק מימי , לעתים מעט תפוחי אדמה . הייתה זו כמות מזון שאמורה להספיק על מנת להחזיק אותנו בחיים.

יום אחד חיפשו חשמלאים במחנה, כאשר אמרו כי הם זקוקים לחשמלאים, הצבענו ולקחו אותנו.  אחי הבין מעט בחשמלאות, אני כלל וכלל לא.
ללייפציג נסענו בסך הכל 99 אנשים. הפכנו ליחידת עבודת חוץ של מחנה הריכוז בוכנוולד . היינו שם מאוקטובר 1944 עד 18 באפריל 1945 , יום השחרור שלנו על ידי האמריקאים.

באשר לעבודתי כחשמלאי היו לי צרות צרורות . כאמור לא התמצאתי כלל בסבך של חוטי חשמל מפותלים למיניהם, עשיתי כמיטב יכולתי למלא אחר הפקודות . כאשר חיברו את מה שהרכבנו נוצר קצר והכל "נשרף" ואני זכיתי למנה הגונה של מכות. עד כמה שאני זוכר אחרי תום המלחמה שהיתי כשלושה שבועות בארמון שטיר'ין. היום כששואלים אותי , אלו תכונות אני מעריך ביותר באנשים: בעיקר שתיים, אשר באופן ישיר או בלתי ישיר קשורות לפעולות ההומניסטיות של פרמיסל פיטר.




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…