דלג לתוכן הראשי

מריש רעיה (רצי), בת 16 , מגטו מונקאץ לאושוויץ



בת זיגמונד ורחל-לאה מרמלשטיין
ילידת סבלווה, צ'כוסלובקיה
נולדתי בשנת 1928 בסבלווה, צ'כוסלובקיה. הייתי הצעירה מבין 9 ילדים. הבית היה מהמעמד הבינוני אך מכובד ומאושר. אבי עבד בניהול חשבונות ופתח חנות מכולת בסיטונאות, אך לא הצליח בעסקיו. שני אחיי הגדולים נכנסו לעבוד בעסק. אחיי ואחיותיי הגדולים יותר נישאו ועזבו את הבית ונשארנו רק ארבעת הילדים הצעירים, שני בנים ושתי בנות. למדתי בבית ספר כללי שש כיתות ובשנים אלו כבשו את האזור: רוסים, אוקראינים והונגרים ו-ב1943 נכנסו הגרמנים. עם כל כובש למדנו שפה חדשה.
הכיבוש הביא אתו רעב וסבל. בשנת 1942 כבשו ההונגרים את האזור. הם החלו להוציא אותנו מהבתים, לא נתנו ליהודים לסחור ולעבוד וגרשו את התלמידים מבית הספר. באפריל 1944 גורשנו לגטו. סבלנו מרעב. אחת מאחיותיי הייתה נשואה ליהודי עשיר וגרה בכפר אולניון, נסעתי אליה לעזור במשק הבית ולטפל בילדיה, ובחוזרי הבאתי מצרכים להוריי. עברנו לבית הכנסת שבעיירה סבלווה יחד עם כל היהודים שחיו באזור, משם לתחנת הרכבת ומשם לעיר מונקאץ'.
במונקאץ' הכניסו אותנו לגטו בבית חרושת ללבנים. בהיותי בת 16, השארתי את אחותי ומשפחת בעלה ויצאתי לתור את הסביבה. פגשתי בגבר כבן-30, מצאנו אמבטיה גדולה, ביקשנו מסוחריה העשירים של מונקאץ' שיביאו לנו ירקות, לחם וכַּדי חלב לתינוקות. חיממנו במים באמבטיה ובישלנו אוכל חילקנו בין המשפחות. כל ערב השרינו שעועית ובישלנו למחרת שיהיה מה לאכול. לאחר כחודש ימים גזלו מאתנו ההונגרים את כל החפצים בעלי הערך. העבירו אותנו לרכבות ושם פגשתי באחות אחרת שלי ואחד מאחיי שהיה בן 18 והיה אתה בכפר אחר.
ההורים שלי היו בגטו אחר. דחסו אותנו לקרונות. במאי 1944, לאחר יום נסיעה, הגענו לאושוויץ. אני החזקתי את בנה בן ה-3 של אחותי. פולני אחד עבר ואמר לי להוריד את הילד של אחותי ונעלם. את סבא לקחו. הגעתי למנגלה לאחר שהופרדתי מכל בני משפחתי, יותר לא ראיתי אותם. הייתי באושוויץ שישה שבועות בלי תנאי היגיינה כלל וחליתי בדלקת פרקים. הייתה סלקציה. בקושי הלכתי, חברות עזרו לי, ומנגלה הגיע עם רופאה ממונקאץ' והיא תפסה בידיי בחוזקה והוציאה אותי לחיים. הועברנו ברכבת לבית החרושת לפצצות בשטטהוף, משם הועברתי לבלומברג, שם היה יותר טוב. גם בצעדת המוות הייתי. השתדלתי ללכת עם הפולנים ולהיטמע ביניהם, ומצאנו מקום מסתור במשק, נשארנו שם כ-3 שבועות. שוחררתי בבלומברג בפברואר 1945.
במלחמה איבדתי את הוריי, ארבע אחיות גדולות וילדיהם ושלושה אחים ובני משפחתם.
חזרתי לפראג ושהיתי באמק"א. באחת מהעיירות בסלובקיה פגשתי את בעלי לעתיד שהיה אח של אחד מהגיסים שלי. בשנת 1945 נישאתי לנפתלי מריש בפראג.
בינואר 1948 הגענו ארצה באנייה מולדת.
לאחר זמן לא רב בעלי קיבל עבודה בגבעת ח"ן ועברנו להתגורר במושב. התנדבתי "במעון נכים צעירים."
לנפתלי ולי שני ילדים: אלכסנדר ורחל, 4 נכדים ו-6 נינים.

מריש רעיה (רצי) | תיעוד סיפורם של ניצולי השואה, תושבי דרום השרון



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…