דלג לתוכן הראשי

בוריס מלינסקי : נער בן 16 , זכרונות מגטו מינסק ומלחימה עם הפרטיזנים



מאתבוריס מלינסקי

נולדתי בעיר מינסק בבלרוס בשנת .1926

 בשנת 1941, כשהייתי בן 14, המלחמה החלה. שישה ימים אחרי שהמלחמה פרצה, מינסק הייתה בשליטת הגרמנים ולא הספקנו להתארגן לבריחה. מסילות הברזל היו מפורקות והרוסות אז ברחנו ברגל, בדרך מטוסי מלחמה עברו מעלינו וניסו לירות בנו, כל העיר הייתה שרופה ועלתה באש. התרחקנו ממינסק והגענו לכפר קטן ושם העברנו את הלילה. בבוקר שמנו לב שהנאצים כבר הספיקו להגיע לכפר. ראש הכפר השתייך למפלגה הנאצית וציווה על כל אלה שברחו לחזור למקומם לפני המלחמה, ולא – הנאצים יהרגו אותם. חזרנו למינסק ברגל וישר שלחו אותנו לגטו עם הציוד שהיה אתנו (קצת בגדים, שאריות אוכל וקצת מים).

הגטו כלל כ-50 רחובות ובית קברות יהודי. בכל יום בגטו עבר חייל נאצי שירה באנשים שהסתובבו ברחובות, ללא סיבה, סתם כי התחשק לו. יום אחד אחראי הגטו לקח את אבי הצמיד אותו לקיר שם תפוח על ראשו  התרחק כ-10 מטר וירה, למזלנו הקליע פגע בתפוח ולא בראשו של אבי. אני ואבי בתקופה הזאת עבדנו במיון ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרים שהגרמנים לא רצו זרקנו, ספרים שהיו שווי ערך ארזנו ושלחנו לגרמניה. כל יום חיילים הובילו אותי ואת אבי מהגטו למקום בו מיינו את הספרים, אמי ואחותי נשארו בגטו ולא יכלו לצאת. אחראי הגטו נתן פקודה לכל הרופאים להתכנס לתא אחד בגטו ולא לצאת החוצה. מי שנתפש  יירו בו למוות.

באחד הימים, כשאני ואבי חזרנו, השכנים אמרו לנו שהגרמנים לקחו את אמי ומוציאים אותה להורג. על פי החוק, כשרוצחים בן משפחה עליהם לרצוח את כל שאר המשפחה. פתאום ראינו שלוש ניידות משטרה מגיעות, השוטרים אמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולבוא אתם כדי לפגוש את אימא, לא יכולנו להתנגד כי היינו מעטים. ברגע שעצרנו  חמקתי מהם אל תוך הגטו, בזמן הבריחה נפלתי ועיקמתי את הרגל, מהר תלשתי את הטלאי ואת מספר הבית שהיה עליו, ברחתי מתחת לגדר ורצתי לכפר אחר. לאחראי הכפר קראו היינן, כשהגעתי לכפר היה יום ראשון ולמזלי ביום ראשון הנאצים לא עבדו ולכן יכולתי לנוח. הלכתי  לביתו של היינן, הוא דיבר רוסית. אחרי שהיינן פתח את הדלת לא יכולתי להוציא הגה מהפה, התחלתי לבכות ולרעוד, היה לי קר. הוא הכניס אותי לחדרו נתן לי כוס מים ושאל אותי מה קרה, סיפרתי לו והוא אמר שיעזור לי. הוא נעל אותי בחדר שלו ואמר לי: אם מישהו דופק בדלת  עליך להיות בשקט.

היינן נסע לגטו, נמסר לו  שהנאצים לא עובדים היום ואת אמי שלחו למקום אחר בגלל שהיא הייתה רופאת ילדים. היינן דרש לשחרר את משפחתי אך התשובה שהתקבלה הייתה שרק אחראי הגטו מורשה לשחרר אותם, לכן היינן פנה לאחראי הגטו. אחראי הגטו הגרמני חשב לרצוח את כל האנשים בעלי ההשכלה אך מכיוון שהיינן פנה אליו אישית הוא הסכים לשחרר את משפחתי בתנאי אחד, שאם הוא ישחרר אותם הוא ירצח גן ילדים. אמי אמרה שהיא הקדישה את כל חייה לטיפול בילדים, והיא לא תוכל לחיות עם עצמה אם היא תיתן את הסכמתה, לכן היא התנגדה. כתוצאה מכך רצחו את משפחתי, ולאחר כחודש רצחו הנאצים את הילדים והרופאים עם סכינים.
בוריס הצליח לעבוד בכפר: ניקה רחובות ועבד באדמה. הוא הכיר שם מתורגמנית (גרמנית-רוסית). היו לה מסמכים שהוכיחו שהיא נוצרייה , לאישה קראו ז'אנה רן צ'רנה.
ז'אנה הזהירה אותי שהגרמנים באים מחר לסבב רצח, אז ברחתי למקום העבודה של אבי והתחבאתי בעליית הגג שלושה ימים עם בקבוק מים וחתיכת לחם. כשלא נשארו לי אוכל ומים הלכתי למוזיאון שבו עבד תלמיד של אבי והסתתרתי שם חודש, כל יום הביא לי לחם ותפוח אדמה. לאדם שהסתיר אותי קראו ויזוביץ'. הצלחתי להשיג מסמכי מעבר, ברחתי ליערות לפרטיזנים. כשהגעתי אל הפרטיזנים היו שם כ-350 איש, לחמתי לצד הפרטיזנים ולאחר שנה נפצעתי מקליע של רובה במרפק. פינו אותי לבית חולים ואושפזתי שם חצי שנה.

כשהשתחררתי מבית החולים נסעתי לפטרבורג ועבדתי שם כבנאי, קיבלתי דירה, הכרתי בחורה בשם מאיה ונישאתי לה. בני לאוניד נרצח בשנת 1994 על ידי פושעים, הוא היה עורך דין והיסטוריון. בתי לנה חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 1997, ואז עליתי לישראל. נכדי חי ברוסיה וכיום הוא בן 23. גרושתי מאיה חיה עדיין בפטרסבורג.

תשע"ה, 2015



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…