דלג לתוכן הראשי

יהודה גראי , נער בן 16 , הישרדות במחנה קאופרינג (א')




רקע היסטורי

עם התגברות המלחמה האווירית של בעלות הברית נגד מפעלי תעשייה צבאיים גרמנים בשנת 1943, האס אס ומשרד החימוש הגרמני החלו להאיץ את הבנייה של מפעלים תת-קרקעיים גדולי-ממדים, תוך שימוש במספר גדול של עובדים ואסירי מחנות הריכוז. מאות מחנות לוויין, שצורפו למחנות ריכוז נאציים גדולים, הוקמו ברחבי הרייך הגרמני בשנים 1944-1945. האסירים נאלצו לחפור בתוך הרים או מערות כדי ליצור מערכות עצומות של מנהרות, שישמשו כמקום מוגן למפעלים מפצצות בעלות הברית. אלה ששרדו משימות אלה שימשו בדרך כלל ככוח עבודה לבניית כלי נשק חדשים, כמו מטוס הקרב מסרשמיט Me-262 והטיל הבליסטי V-2.

על מנת לשכן את עובדי הכפייה, הקים האס-אס בקרבת אתרי התעשייה בבוואריה שתי מערכות מחנה גדולים, מולדורף וקאופרינג, כמחנות משנה של מחנה הריכוז דכאו. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג. האזור נבחר בין השאר בשל ההרכב הגאולוגי החיובי שלו לבניית מתקנים תת-קרקעיים ענקיים, שהיו אמורים להיות מבודדים על ידי 9-15 מטר של קירות בטון עבים.

ב-18 ביוני 1944 הגיע לקאופרינג המשלוח הראשון מממחנה ההשמדה אושוויץ ובו 1,000 אסירים יהודים מליטא. באוקטובר 1944 הגיעו משלוחים גדולים של יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כיה, רובם אושוויץ.



הנער יהודה גראי, בן 16 ,  היה אחד מאותם 1000 אסירים שהגיעו לקאופרינג ממחנה אושוויץ , והוא כותב על כך בזיכרונותיו :

"היה זה מקום גרוע יותר מאושוויץ. ציפינו כשעה שלמה עד  לבואה של הרכבת . את הרכבת  הרעועה הסיעו לתחנת קאופרינג. שם ראינו הרבה מבני אחינו שקועים בעבודתם. אתר זה נקרא בשם "מול" –כבשן המוות . אסירים מעטים בלבד יצאו מכאן חיים.  נשלחנו לעבוד במעמקי הבור בו הוקמה כיפת בטון ענקית.  שם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות , על פני משטח הבטון המזויין , שהיה חלקלק ובנוי בצורה תלולה, דחפנו את הקרוניות מקום למקום.  למעלה , בקצה המהמורה , עמדו מערבלי-הבטון הענקיים. לשם היו מובילים העבדים , עובדי הכפייה, ואני בתוכם, כמויות עצומות של מלט , חצץ מים . בעוד שהמכונה פולטת ללא-הרף את הבטון מפתחי צינורות הדומים ללועות . קוטרו של כל צינור כזה היה כארבעים עד חמישים סנטימטר. היינו מעמידים את הקרונית תחת צינור כזה. לאחר שהתמלאה , היינו דוחפים אותה משם ומביאים במקומה את הקרונית הבאה. 

את הקרוניות היינו מובילים למרחק של כמאתיים מטר ושם הופכים אותן על פניהון. רבים מן העובדים החליקו ממרומי הר הבטון וצנחו אל התהום. מרוסקי איברים הם התגלגלו למטה.  כיפת הברזל הגמלונית שבנו הגרמנים נבנתה במחיר חייהם של מאות ואלפי בני-אדם, במחיר יסורים , מלקות וחולי . המוות הוא ששימש לבניין הבטון .

הממונים הגרמנים הפליאו בנו את מכותיהם כל הזמן . את  קרונות המשא אולצנו לרוקן תוך שלושה רגעים , שאם לא כן .. עבדנו לאט מדי. כשאחד מחברינו קרס תחתיו נאלצנו ליטול על עצמנו גם את מתכונת עבודתו.

מדי פעם אחד האומללים שלידי היה קורס ונופל אל תוך התהום, שותת דם ומרוסק.

העבודה לא נפסקה אף להרף עין ונמשכה יום ולילה. קריאות הזירוז של הגרמנים הוסיפו להדהד באוויר כל הזמן.

מקור :

יהודה גראי , סיפור הישרדות , הוצאת רשפים , 1986 .

 הערת  המערכת : ד"ר יהודה גראי היה בזמנו מבכירי הרופאים הפסיכיאטרים בישראל נולד בהונגריה בשנת 1928 . בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…