מתוך
ספרה של שולמית דרגצקי – "משפחתי", העומד לצאת לאור בקרוב.
זלדה מסרה מיד את המידע לאבא,
אשר הבין שיש לעזוב בהקדם ללא דיחוי, והרעיון הטוב ביותר כדי להינצל היה ללכת
בעקבות הצבא הרוסי. אכן, התחלנו להתארגן ליציאה.
כשהגענו לרוקישקיס (Rokishkis) ירו עלינו. אלה היו ליטאים
שחיכו לגרמנים. הם ירו מגגות הכנסיות על פליטים שעברו בשיירה. כשהתקרבנו
לדאוגבפילס (Daugavpils), עצרו
אותנו משתפי פעולה לטבים והחרימו את האוטובוס.
אין מילים לתאר את הסבל שעבר
עלינו – זה היה גיהנום! הדרכים היו חסומות, חיילי הצבא האדום נסוגו. יחד אִתם נעו
מזרחה אלפי פליטים. היינו מותשים גם מהחום הכבד ועצרנו לנוח מעט. רסיסים עפו לכל
עבר. אחד מהם חדר לתוך כר שהיה אתנו, ונוצותיו עפו מעלינו. היה מפחיד מאוד!
לרוע מזלנו, אחד הרסיסים פגע
בראשה של אימא ופצע אותה. חיילים רוסים הגישו לה עזרה ראשונה ולאחר מכן המשכנו
בדרכנו. כשהגענו לווליקיה לוקי (Velikiye Luki), ראינו
רכבת משא עומדת במקום, מלאה בפליטים הנמלטים על נפשם.
מיהרנו גם אנו כדי לעלות עליה,
אך הרכבת החלה לזוז לאיטה. אנשים מכל עבר הושיטו ידיים לעזרתנו. משכנו את עצמנו
למעלה ונשמנו לרווחה. הצלחנו לעלות.
המציל שלי היה בן-ציון לוקמן,
ילד בן 12 מינובה. הוא הצליח למשוך אותי פנימה לרכבת. הייתי אז ילדה קטנה בת 9
ורזה מאוד. כל חיי אני שומרת על קשר חם ומיוחד אתו ועם משפחתו.
אמו, ליבה לבית גורביץ,
ואחיו, איציק, לא הצליחו לעלות לרכבת. הם חזרו לינובה ונורו שם על ידי ליטאי,
ששיתף פעולה עם הגרמנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה