שרה ליבוביץ , בת 16 באושוויץ , המאבק על הנעליים

על המפעל של בית החרושת הצבאי לטווייה היו חלונות שלא נסגרו , ואנחנו עבדנו מתחתם. נוסף על הקור העז שחדר מבעד לחלונות הפתוחים, נכנסו פנימה פתיתי שלג ונערמו על כתפינו בזמן שישבנו ועבדנו. לא יכולנו לקום ולנער את השלג וגם לא היה היכן לנער אותו , כי אם היינו מנערות אותו על הרצפה היינו מקבלות מכות מהקאפו. כך ישבנו ימים שלמים, מהבוקר עד הערב , כששלג על כתפינו ועבדנו. כמה כוחות יש לנערה שרוצה לשרוד. ..

באותה תקופה לא היו לי נעליים , משום בכל פעם גנבו לי אותן. הלפרין הביא לי זו נעליים , אבל כשהתעוררתי למחרת בבוקר גיליתי שגנבו אותן בזמן שישנתי.

בבוקר קיבלתי קבקבי עץ , שההליכה בהן בחורף ובשלג היתה קשה, ובלית ברירה נאלצתי לנעול אותם. שלג החל לרדת , וכל מי שניסה ללכת בקבקבים על השלג החליק ומעד.

באותו יום זירזו אותנו לצאת החוצה למסדר ,ואני מיהרתי כשלרגלי קבקבי עץ . לפתע נדבק הקבקב לשלג. מאחר ומהרתי נשברה זרת רגלי. הלכתי ובכיתי מכאבים, אבל איש לא עצר לשאול אותי מה קרה ואם אני זקוקה לעזרה. היו רגעים באושוויץ שבהם כל אחד לחם על הישרדותו. לכולם היה קשה, כולם סבלו ממחלות שונות  ומכאבים שונים, ולא תמיד היה ניתן לעזור או להביע הזדהות עם כאבו של האחר.

כשהגענו לוועבערי סיפרתי להלפרין שגנבו לי את הנעליים בלילה. כעבור כמה ימים הוא הביא לי זוג נעליים אחר,  וגם אותן גנבו לי באותו הלילה. הוא הביא לי זוג נעליים בפעם השלישית, ואותן נעלתי כל הזמן והצלחתי לשמור עליהן זמן רב. בפעם אחרת  הגניב לי זוג גרבי צמר שהגיעו עד הברכיים וחיממו אותי מעט.

מדי פעם הביא לי הלפרין בסתר חפצים כמו אולר קטן או חוט , שאמר שאבי שלח לי.

מאחר שלא היה לאסירים רכוש פרטי נוצר סחר חליפין, והיו אסירים באושוויץ שמכרו זה לזה חפצים שהתגלגלו לידיהם, כשהתשלום היה פרוסת לחם. אי-אפשר לצפות מנערה בת שש-עשרה שתהייה סוחרת גדולה , ובכל זאת , פעם או פעמיים הצלחתי למכור חפצים תמורת פרוסות לחם.

מקור וקרדיט : שרה ליבוביץ , אתי אלבוים, נערה באושוויץ , ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2016