דלג לתוכן הראשי

שרה ליבוביץ , בת 16 באושוויץ , המאבק על הנעליים



על המפעל של בית החרושת הצבאי לטווייה היו חלונות שלא נסגרו , ואנחנו עבדנו מתחתם. נוסף על הקור העז שחדר מבעד לחלונות הפתוחים, נכנסו פנימה פתיתי שלג ונערמו על כתפינו בזמן שישבנו ועבדנו. לא יכולנו לקום ולנער את השלג וגם לא היה היכן לנער אותו , כי אם היינו מנערות אותו על הרצפה היינו מקבלות מכות מהקאפו. כך ישבנו ימים שלמים, מהבוקר עד הערב , כששלג על כתפינו ועבדנו. כמה כוחות יש לנערה שרוצה לשרוד. ..

באותה תקופה לא היו לי נעליים , משום בכל פעם גנבו לי אותן. הלפרין הביא לי זו נעליים , אבל כשהתעוררתי למחרת בבוקר גיליתי שגנבו אותן בזמן שישנתי.
בבוקר קיבלתי קבקבי עץ , שההליכה בהן בחורף ובשלג היתה קשה, ובלית ברירה נאלצתי לנעול אותם. שלג החל לרדת , וכל מי שניסה ללכת בקבקבים על השלג החליק ומעד.

באותו יום זירזו אותנו לצאת החוצה למסדר ,ואני מיהרתי כשלרגלי קבקבי עץ . לפתע נדבק הקבקב לשלג. מאחר ומהרתי נשברה זרת רגלי. הלכתי ובכיתי מכאבים, אבל איש לא עצר לשאול אותי מה קרה ואם אני זקוקה לעזרה. היו רגעים באושוויץ שבהם כל אחד לחם על הישרדותו. לכולם היה קשה, כולם סבלו ממחלות שונות  ומכאבים שונים, ולא תמיד היה ניתן לעזור או להביע הזדהות עם כאבו של האחר.

כשהגענו לוועבערי סיפרתי להלפרין שגנבו לי את הנעליים בלילה. כעבור כמה ימים הוא הביא לי זוג נעליים אחר,  וגם אותן גנבו לי באותו הלילה. הוא הביא לי זוג נעליים בפעם השלישית, ואותן נעלתי כל הזמן והצלחתי לשמור עליהן זמן רב. בפעם אחרת  הגניב לי זוג גרבי צמר שהגיעו עד הברכיים וחיממו אותי מעט.
מדי פעם הביא לי הלפרין בסתר חפצים כמו אולר קטן או חוט , שאמר שאבי שלח לי.

מאחר שלא היה לאסירים רכוש פרטי נוצר סחר חליפין, והיו אסירים באושוויץ שמכרו זה לזה חפצים שהתגלגלו לידיהם, כשהתשלום היה פרוסת לחם. אי-אפשר לצפות מנערה בת שש-עשרה שתהייה סוחרת גדולה , ובכל זאת , פעם או פעמיים הצלחתי למכור חפצים תמורת פרוסות לחם.

מקור וקרדיט : שרה ליבוביץ , אתי אלבוים, נערה באושוויץ , ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2016


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…