דלג לתוכן הראשי

חוה בן חנוך (נגל) , ילדה בת 14 ,מסתתרת במחסן של משפחה הולנדית





בינואר 1941 פורסם צו המחייב את כל התושבים היהודים להתייצב אצל השלטונות ולהירשם ואז אימא שלנו רשמה אותנו.

החל בקיץ 1941 המשטר הגרמני בהולנד הורה להפריד בין היהודים והאוכלוסייה הלא יהודית באותו תקופה התחילו לאסור כניסה של יהודים למקומות ציבוריים, אסרו על שמיעת רדיו, החרימו את האופנים, נאסר להיות ברחובות אחרי השעה שמונה בערב, נאסר ללכת לבתי ספר.

בתקופה שכבר לא ניתן היה ללכת לבית הספר אחותי תפרה ל "יודסה ראט" כובעים שנשלחו ליהודים במחנות ובגלל זה היא קיבלה פטור מללכת למחנות עבודה. אימא שלי בקשה מהגרמנים לשחרר גם אותנו ממחנה העבודה.

במרץ 1942 חוייבו כל יהודי הולנד מגיל 6 לתפור לבגדיהם טלאי צהוב. הגרמנים איימו כי יהודי שייתפס ללאטלאי ישלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן  בינתיים לקחו גם את אחות של אימא שלי בעלה ובנה למחנה עבודה.

בשנת 1943 התחילו לקחת את היהודים בערבים במשאיות מהבתים ולרכז את היהודים בתאטרון באמסטרדם ומשם שלחו אותם ל-וסטרבורק(Westerbork) ומשם לאושויץ.

הגרמנים לא לקחו אותנו מפני שהיה לנו פטור ובהמשך כבר חשבו שלקחו את כל היהודים מהבניין, כך שהבניין שלנו נשאר נטוש. רק אנחנו היינו בקומה העליונה. התחבאנו שם במשך כחצי שנה. במשך הזמן הזה, אני ואחי יצאנו מידי פעם לקנות אוכל.

יום אחד לאמא נודע מאישה אחרת שהבעל שלה לא היה יהודי, שיש ארגון בשם "Plakboek Tienray”שמתנגד לשלטון הנאצי בראשות שתי נשים בשם Hanna Van de Voort שהכינוי שלה דודה חנה ואחותה Mien Kotter – Van de Voort ו- Nico Dohmen בארגון הזה לקחו ילדים יהודים ושלחו אותם למשפחות אומנות בצפון לימבורג (Limburg) שיסתירו אותם מפני הנאצים.

אחי לא רצה לעזוב את אימא שלי ואחותי הייתה מבוגרת מידי (מפני שהיא לא יכלה להסתובב בלי תעודות) ורק אני שנראיתי יותר צעירה יכולתי להסתובב בלי תעודות. אני לא זוכרת מי לקח אותי לתחנת הרכבת של אמסטרדם שם נפגשתי עם בחור מהארגון. הוא חיכה לי על ספסל כשהוא מחזיק עיתון וביחד איתו עליתי לרכבת. הוא לקח אותי למשפחת אומנה בשם Vissers (Maria & Martin Vissers),  בכפר קטן בשםBlitterswijck. אחרי כחודש נודע לי שהגרמנים לקחו את אימא שלי אחותי ואחי למחנה וסטרבורק ומשם לאושויץ.

ב- Blitterswijck כינו אותי בשם אני (Any) המבטא שם היה שונה ממה שהכרתי ועם הזמן למדתי אותו. חצי מהזמן ישנתי אצלם בבית ובימים שבהם הייתה מתיחות עם הגרמנים והיה מסוכן לישון בבית ישנתי במחסן ביחד עם עוד ילד יהודי אלי פליפסון(Elie Philipson) שהכינוי שלו היהKlaus .

טיפלתי ביחד עם האישה שהסתירה אותי בילדים שלה. היו לה שני ילדים קטנים Jan & Sraar. האישה הייתה נוצרייה מאמינה, לכן הייתי צריכה ללבוש שמלות ולאכול אוכל לא כשר, ללכת לכנסיה ובקיצור להתנהג כמו נוצרייה. בהתחלה זה היה קשה אבל הייתי צריכה להתרגל לזה. בשלב מסוים בבית שלהם היו חיילים גרמנים שבישלו בלי רשות המשפחה. אחד החיילים שאל אותי בגרמנית מאיפה אני ועשיתי את עצמי שאני לא מבינה ולא עניתי לו.

יום אחד הייתי צריכה לקנות לחם בחנות בכפר. הגרמנים לקחו את הגברים ההולנדים מהכפר לעבודה בגרמניה והיה מפחיד להסתובב ברחוב ליד החיילים הנאצים (SS). 

באותו זמן הם לקחו את אב משפחת האומנה שלי ואת אח שלו, אך הם קפצו מהרכבת וברחו וחזרו הביתה.

לקראת סוף המלחמה כאשר הבריטים היו קרובים הגרמנים התחילו להפציץ את הכפר. באחת ההפצצות גם הבית של משפחת האומנה נפגע ואי אפשר הי לגור בו יותר. אז נאלצנו לעבור לגור בבית בכפר סמוך בשם Meerlo אצל משפחה שלהם .

ישנו שם כולם ברפת מפני ששם היה יותר ממוגן ובטוח. ביום היינו בבית אלא אם היו הפגזות ואז יצאנו לרפת כדי להסתתר. התקופה הזאת נמשכה מספר חודשים עד ששמענו שהבריטים כבשו את Limburg בערך בנובמבר 1944 ואז חזרנו לכפר Blitterswijck.

אחרי המלחמה חיילים מהבריגאדה היהודית באו לכפר לאתר את היהודים ששרדו את המלחמה. הם ערכו מספר מסיבות לחגים בעיר Venlo על גבול גרמניה לניצולים בסביבה. לאחר המלחמה נסעתי לאמסטרדם לחפש את האישה שעזרה לנו לברוח, אך לא הצלחתי למצוא אותה. אני נשארתי ב – Blitterswijck עד שנת 1946.

בשנת 1946 נסעתי ל- Dieren ושם ארגון בשם "הכשרה" שריכז אותנו בבית גדול הכינו אותנו לעלייה לישראל ע"י עבודה במקצועות מבוקשים בארץ. שם הכרתי את לני ושלמה דוד ז"ל וברן הגנלסמן מינהפרנקל (מלכה אלקוס) ז"ל שעלתה לארץ בעליה לפני. שם ניהלנו אורך חיים דתי. באותו מקום חיכיתי במשך שנה עד לעלייה לישראל. משם נסענו לבלגיה ברכבת ירדנו לפני הגבול וחצינו אותו ברגל משום שלא היו לנו תעודות ולא יכולנו להיכנס לבלגיה דרך מעבר הגבול. מבלגיה עלינו לרכבת שלקחה אותנו למרסיי בצרפת, שם חיכינו מספר חודשים עד שהיה אפשרות לעלות לישראל. בשנת 1947 עליתי על ספינת המעפילים כ"ט בנובמבר.

הספינה הגיעה בליל ה – 13 בדצמבר לקרבת החוף בצרפת והטילה עוגן לשם העלאת מעפילים לאוניה בעזרת סירות גומי.
בכל סירה העבירו 30 איש.

כל העסק הזה נמשך כשבע שעות – בלילה.
ב14 – בדצמבר 1947  קלטה הכ"ט בנובמבר 680 מעפילים נוספים בקורסיקה ומשם החלה במסעה לארץ. לזיכרוני לא היה מספיק אוכל בספינה, היה צפוף מאוד בספינה, בגלל שהאנייה לא הייתה יציבה (הטלטלה בים) אנשים הקיאו בספינה ולפעמים הקיאו עלי אנשים שהיו בסיפון מעלי.

ב- 23 בדצמבר הספינה נתגלתה ליד כרתים ע"י משחתת בריטית שליוותה אותה עד לחופי הארץ. בקרבת חופי הארץ הצטרפו משחתות נוספות והן ליוו את הספינה לנמל חיפה, אליו נכנסה בליל שבין ה-28 ל-29 בדצמבר. בהתאם להוראות לא הייתה התנגדות אלימה לבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין ע"י ספינת גירוש בריטית. בקפריסין נלקחנו למחנה חורף בקפריסין מספר  68, הייתי שם מספר חודשים) בערך חצי שנה) ובקיץ 1948 הגעתי לנמל חיפה בספינה בריטית.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…