כשפרצה
המלחמה הוא היה ילד, התגורר עם הוריו ועם שני אחיו בביאליסטוק שבפולין.
"הייתי בן עשר, אני חושב. עזרתי לאבא שלי הסנדלר והייתי מסתובב בעיר ומחפש
נעליים מרופטות שצריכות תיקון", הוא נזכר. "ככה זה היה, עד שהכניסו
אותנו לגטו. שמו לנו טלאי צהוב, כל הסיפור. אני זוכר את הרעב בעיקר, ואת אבא שלי
הולך לחפש לנו אוכל.
יום אחד הוא לא חזר יותר. אימא שלי לא נתנה לי יותר לצאת
מהבית, אבל היינו חייבים להכניס משהו לפה".
זילברשטיין
מספר כי נהג לחמוק מהגטו על מנת להחליף חפצים תמורת מזון, כשהוא מודע לכך שבמידה
שייתפס, ייהרג. "פעם אחת חזרתי לגטו דרך פרצה בחומה ולפתע הוצמד אקדח לרקה
שלי", הוא מספר. "ידעתי שזהו זה. עמדו מולי שוטר ס"ס ויהודי
מהיודנראט, והם הצליפו בי באלות. שברו אותי. הם חשבו שהם גמרו אותי, אבל אני רק
התעלפתי. באמצע הלילה התעוררתי, ואמרתי לעצמי: 'לשם אני לא חוזר'".
במקום לחזור
לגטו, החליט זילברשטיין בן העשר לברוח על נפשו ולהיכנס עמוק אל היער מחוץ לעיר.
"לא ידעתי איך קוראים לי, לא ידעתי מי אני, רק רצתי ורצתי", הוא נזכר.
"עד הבוקר רצתי, ואז מצאתי ערמה של קש, כיסיתי את עצמי ונרדמתי. כשקמתי,
רציתי לחזור לגטו, אבל לא ידעתי את הדרך. ראיתי מכוניות של גרמנים, נבהלתי, ורצתי
לכיוון היער".
כדי לשרוד,
נאלץ מישקה לאכול את מה שמצא ביער. "מה שהייתי אוכל זה קשה להאמין", הוא
מספר. "בקיץ היה יותר קל, כי יש פטריות, חלזונות ואוכמניות. הייתי אוכל את
הדשא וכל מיני ענפים. כל מה שראיתי שהחיות אוכלות גם אני אכלתי. בחורף, אין את כל
הדברים האלה, והבטן הייתה נדבקת לי לגב מרוב רעב. אני זוכר שהייתי עושה לי כדורי
שלג ואוכל אותם". הוא מספר שהיה נוהג לאכול חיות מתות שמצא ביער, ובמקביל
ניסה להרוג חיות על ידי כריית בור קטן. "הייתי חופר, יושב בצד ומקווה שהם
ייפלו פנימה, ואז הורג חיות, בעיקר שפנים, עם המקל שלי", מתאר מישקה את חייו
ביער.
"כל מה שהולך על ארבע ניסיתי לתפוס. איזה צרחות
היו לחיות, עד השמים. לא היה לי סכין, אז הייתי טורף את זה. לא מבושל, לא היה אכפת
לי. רק לאכול משהו. לפעמים הייתי תופס איזה כלב באחד הכפרים ומחזיר אותו ליער
איתי, הורג אותו ואוכל אותו. היום אני מבין שהפכתי לחיה בעצמי".
מצבו של
מישקה היה גרוע משל הכלבים, גרוע משל החזירים. קשה להבין איך הצליח לשרוד שם,
ומסיפוריו אפשר להבין מדוע איבד לחלוטין את האמון באנשים. "פעם נשארתי אצל
בבושקה (כינוי לסבתות ברוסית) אחת במשך שבועיים ועבדתי תמורת אוכל, עד שהגיעו
גרמנים", הוא מספר. "הם תפסו אותי בלילה והכריחו אותי להתפשט כדי לראות
אם אני יהודי".
באמצע הלילה, עירום כביום היוולדו, כשהוא כורע על ברכיו, הם
בחנו אותו בפנס על המדרכה המושלגת. את הרגע המשפיל הזה הוא לא ישכח לעולם. את
יהדותו לא יכול היה עוד להסוות. "הקצין ראה אותי ואמר משהו בגרמנית
והסתובב", הוא מתאר בהתרגשות. "בשנייה שהוא לא הסתכל עליי, לקחתי את הרגליים
וברחתי משם. ידעתי שהוא יהרוג אותי. הם התחילו לירות לעברי, ואני רצתי ורצתי עד
שנפלתי לבור. חשבתי שהם יבואו אחריי, אבל הם לא באו".
רק כשהיה על
סף אפיסת כוחות מוחלטת היה יוצא אל הכפרים הסמוכים, גונב כביסה מהקולבים ומבקש קצת
אוכל. "דפקתי לבבושקותעל הדלת וביקשתי קצת לחם", נזכר מישקה. "פעם
היו נותנים לי מכות, פעם כיכר יבשה. הילדים בכפר היו רצים אחריי וקוראים לי
"משוגע". אני רק חיפשתי אוכל. הייתי הולך לדיר חזירים ואוכל מהאוכל
שלהם. זה היה חם והיו נותנים להם גם שאריות של תפוחי מספר. הוא אפילו חשף בפני
הצוות המתעד באר מים מתוקים שלא ידעו על קיומה, ולא בחל באכילת חופן עלים ועשבים.
ב-1955 הקים
מישקה בית עם אשתו עדינה, לוחמת בפלמ"ח לשעבר. "בהתחלה לא שאלתי אותו
שאלות. היו לנו הרבה עניינים אחרים, והוא אף פעם לא נידב מידע", מספרת עדינה.
"רק כשהנכדה שלנו עשתה עבודת שורשים, הוא לקח אותה לבית קפה וסיפר לה שהוא חי
עם חיות ביער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה