דלג לתוכן הראשי

"כשאמא שלי בכתה"., ילדה בת 11 במחנה אושוויץ



 


 אמא נולדה ב- 1931 בברטיסלבה, בירת סלובקיה, בתם של עקרת בית ועובד בכיר בבנק המקומי. כשהייתה בת חמש נולדה לה אחות קטנה, ורה. על השנים הללו יש לה בעיקר סיפורי נוסטלגיה חיוביים: מצב כלכלי לא רע, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי שהייתה בבעלות הבנק, שכנים שהיו כמעט כולם עובדיו וחברים רבים שאיתם נהגה לשחק בגינה שמאחורי הבית. מחוויות הילדות עם ורה הקטנה לא נשאר לאמא הרבה. "היא הייתה ילדה חכמה", מספרת אמא, "יש לי בראש כל הזמן את התמונה שלה. אני רק זוכרת שאהבתי אותה מאד".
לבית הספר הלכה עם ילדי השכנים הגויים. את מה שהיה צריך להשלים קיבלה ממורה מיוחד שהגיע אחת לכמה ימים כדי לתגבר את הילדים היהודים. סבא וסבתא של אמא היו דתיים. אבא ואמא שלה, שכתפאורה להיכרות  ביניהם שימש חוג דרמה שבו השתתפו, בחרו באורח חיים חילוני. אמא לא מסוגלת לשים את האצבע על המקום שבו היא עצמה מצאה בהמשך את הדת. אולי זה קרה בתנועת הנוער "בני עקיבא", שאליה הצטרפה אחרי המלחמה. אולי בבית של הדודה אדית, שאספה אותה אליה אחרי השואה. גם את השם אביבה - שהחליף את מגדה שעימו נולדה - אמא לא לגמרי משוכנעת מי העניק לה. ייתכן שבתנועת "מכבי הצעיר" שאליה השתייכה לתקופה, יתכן שבמקום אחר. כך או כך, ב- 1947 נותרה "מגדה" בגולה ולחופי ישראל הגיעה אמא מצוידת בשם עברי למהדרין. 

כשהייתה בת שמונה או תשע התחילו הצרות. בית הספר הכללי, שסגר את שעריו בפני יהודים, אילץ את אמא לעבור עם כמה מחבריה לבית ספר ליהודים בלבד. 60 ילדים היו בכיתה החדשה. מיום ליום הלך מספרם ופחת. חלק מהמשפחות בחרו לברוח בלי להודיע לאיש, אחרות נשלחו בתורן למחנות. כעבור שנתיים נותרה אמא עם עשרה חברים בלבד. ואז הגיע הטלאי הצהוב ואיתו הגזירות. קודם דפקו בדלת ולקחו את מכשיר הרדיו ואת הפרווה של סבתא. אחר כך דרשו למסור את תכשיטי הזהב והכסף. בין לבין, החביא סבא בבית את הלנק'ה, ילדה יהודייה שהוברחה מפולין, ושאמא לא יודעת עד היום מאיפה אסף אותה ובאילו נסיבות נעלמה.

הרבה זיכרונות, כאמור, אין לה מהתקופה הזו. בעיקר אנקדוטות. הבונבוניירה שקנתה ליום האם והחביאה מתחת למיטה עד שנמלים אכלו אותה. הספרים הרבים שבלעה. ההצעה המגונה לעוזרת הבית לסייע לה לצבוט את ורה הקטנה, רק כדי לבדוק איך זה כשהיא בוכה. גם כשמסביב הכל נראה רע מאד ויהודים החלו לחפש מקומות מקלט ומסתור, בבנק של סבא התחננו שיישאר. "סמוך עלינו", הבטיחו לו. "אם תמשיך להגיע לעבודה, אנחנו נשמור עליך". סבא האמין וכמעט עד לסוף המלחמה נראה היה שההימור משתלם. כשכולם הלכו עם טלאי צהוב גדול הוא, שנחשב "עובד נחוץ",  קיבל טלאי קטן. מדי פעם, כשנדמה היה שעדיף לא להסתובב בחוץ, נותר לישון על הספסל בבנק.

כשאזור המגורים פונה מיהודים, הועברה המשפחה לדירה קטנה, מאה מטרים מהעבודה. עוד קודם לכן, ב- 42', נלקחו לפולין כמעט כל קרובי המשפחה. "קיווינו כל הזמן שיהיה בסדר ובדיעבד זאת הייתה שגיאה", עושה אמא, כמעט אחרי 70 שנה, את החשבון.

בינתיים, החיים הפכו קשים יותר ויותר. יהודים הוכו ברחובות. סבתא, שדאגה לסבא, התעקשה ללוות אותו לעבודה, שלא יהיה לבד. החול בשעון הלך ואזל. "בכל פעם ציפינו לגל הבא שבו ייקחו יהודים", נזכרת אמא. שנתיים הצליח סבא, בעזרת הבנק, לדחות את הקץ. כמעט עד הסוף. כמעט עד הטרנספורט האחרון. עד אוקטובר 44'. ואז, בלילה, הגיעה הדפיקה בדלת. קצין אס-אס הקציב למשפחה כמה רגעים כדי לקחת תיק קטן וזמן קצר אחר כך כבר היו ברחבת ריכוז סמוכה יחד עם עוד כמאה יהודים. היו שם השכנים ומנהל בית הספר של אמא והמורה. כולם. אמא זוכרת בעיקר את השקט ברחובות, את הצעדה הרגלית אל תחנת הרכבת ואת שאון הנעליים על האבנים.

שעה אחר כך כבר היו במחנה איסוף בסרד. העיר שאליה אמא כל כך אהבה לנסוע, כדי לבקר את סבא וסבתא והדודים ובני הדודים, השחירה את פניה. דוד של סבא, שאותו פגשו במחנה ושהצליח להעביר בו את כל המלחמה, הבטיח שיוכל להציל אותו. רק אותו. סבא סירב. "אני עם אשתי ועם הבנות", אמר. כעבור כמה ימים הועלו על קרונות של בהמות בדרך לאושוויץ. צפיפות איומה, ישיבה כואבת על הרצפה, פחד מפני הצפוי. 
לאושוויץ הגיעו באמצע הלילה. ואז האורות החזקים, המסנוורים, והצעקות. אמא לא תשכח לעולם את מילותיו האחרונות של סבא, את הבקשה האחרונה שלו ממנה, רגע אחרי שירדו מהרכבת: "תשמרי על אמא ועל אחותך". שניה אחר כך נעלם לתמיד. מאז לא ראתה אותו יותר. אחרי כמה רגעים, מול הרמפה של מנגלה,  נפרדה לעולמים גם מסבתא ומוורה. את הצוואה האחרונה של סבא לא היה בכוחה הדל למלא.  "לא הספקנו להיפרד. אפילו לא נשיקות אחרונות", היא משחזרת. "כלום. הוא סימן לי עם היד לצד אחד ולאמא וורה לצד שני וזהו. נשארתי לבד".

ממדי הגוף של אמא, שנראתה גדולה מבנות גילה, הם ככל הנראה שהצילו אותה. כעבור זמן קצר כבר הייתה קרחת, משאירה בערימה את הצמה הילדותית שטיפחה באדיקות. כמה ימים אחר כך, כשהביטה לתוך סיר קפה שחור, עשתה היכרות עם המראה החדש שלה והתחלחלה. מהר מאד הבינה שכילדה בת 13 היא לא במקום הנכון. ואולי דווקא כן. "הסתכלתי מסביבי וראיתי שכולם יותר גדולים ממני", היא נזכרת.
כשהתברר שהבנות הגדולות מתוכננות להילקח לעבודה בגרמניה, רחוק מאושוויץ, החליטה, בתושייה בלתי מובנת של ילדה קטנה,  ללכת עם הסיפור הזה עד הסוף. כשנדרשה למסור פרטים על עצמה הוסיפה חמש שנים. אני ילידת 1926 הצהירה ואולי שם קנתה את חייה. בחודשים הבאים, במחנה העבודה בפרייברג, כשהילדים הקטנים קיבלו פה ושם צ'ופר בדמותה של כוס חלב, לאמא יצאו העיניים. "היו ילדים יותר גדולים ממני שקיבלו אבל פחדתי להגיד ששיקרתי".

שבעה חודשים עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה בייצור מטוסים עבור הנאצים. הייתה אמונה על חיזוק הניטים בכנפיים. בקור המקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה שלא הסירה מעצמה בכל התקופה. פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל". מי שלא יכלה להתאפק זללה את הכל ברגע. אמא חילקה הכל לשלוש ואכלה שליש בכל יום. מפעם לפעם נאלצה לגלות שמישהו גנב את מה ששמרה למחר. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה לנו. בחדר החולים שאבו לה דם והזריקו אל המקומות הנגועים.

כשבנות הברית הפציצו את דרזדן שמעו במפעל של אמא הכל. כשהחזית החלה להתקרב העלו הנאצים את כל הנשים על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום הן נדדו ברחבי אירופה, מתפללות שכפריים רחמנים ישליכו להן מעט אוכל דרך הגג הפרוץ, עד שהגיעו למטהאוזן שבאוסטריה, שם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי. אמא, רזה וחולה, חזרה באונייה לברטיסלבה, שם מצאה את דודתה,  שהייתה איתה על אותה רכבת והצליחה לקפוץ. בהמשך התגלגלה אל "דודה סידי", כך כינינו אותה. קרובת משפחה, מלאך משמים, שבזכותה נמצאת איתנו אמא היום. כשניצולי שואה מתו אחרי שהתנפלו רעבים על האוכל, דודה סידי היתה קמה בלילה כל שעתיים ומאכילה את אמא בזהירות. 




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…