מאת : קלמן
ליבסקינד
אמא נולדה ב- 1931 בברטיסלבה, בירת סלובקיה, בתם של עקרת בית ועובד
בכיר בבנק המקומי. כשהייתה בת חמש נולדה לה אחות קטנה, ורה. על השנים הללו יש לה
בעיקר סיפורי נוסטלגיה חיוביים: מצב כלכלי לא רע, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי
שהייתה בבעלות הבנק, שכנים שהיו כמעט כולם עובדיו וחברים רבים שאיתם נהגה לשחק
בגינה שמאחורי הבית. מחוויות הילדות עם ורה הקטנה לא נשאר לאמא הרבה. "היא
הייתה ילדה חכמה", מספרת אמא, "יש לי בראש כל הזמן את התמונה שלה. אני
רק זוכרת שאהבתי אותה מאד".
לבית הספר הלכה עם ילדי השכנים הגויים. את מה שהיה צריך להשלים קיבלה ממורה
מיוחד שהגיע אחת לכמה ימים כדי לתגבר את הילדים היהודים. סבא וסבתא של אמא היו
דתיים. אבא ואמא שלה, שכתפאורה להיכרות ביניהם שימש חוג דרמה שבו השתתפו,
בחרו באורח חיים חילוני. אמא לא מסוגלת לשים את האצבע על המקום שבו היא עצמה מצאה
בהמשך את הדת. אולי זה קרה בתנועת הנוער "בני עקיבא", שאליה הצטרפה אחרי
המלחמה. אולי בבית של הדודה אדית, שאספה אותה אליה אחרי השואה. גם את השם אביבה -
שהחליף את מגדה שעימו נולדה - אמא לא לגמרי משוכנעת מי העניק לה. ייתכן שבתנועת
"מכבי הצעיר" שאליה השתייכה לתקופה, יתכן שבמקום אחר. כך או כך, ב- 1947
נותרה "מגדה" בגולה ולחופי ישראל הגיעה אמא מצוידת בשם עברי
למהדרין.
כשהייתה בת שמונה או תשע התחילו הצרות. בית הספר הכללי, שסגר את שעריו בפני
יהודים, אילץ את אמא לעבור עם כמה מחבריה לבית ספר ליהודים בלבד. 60 ילדים היו
בכיתה החדשה. מיום ליום הלך מספרם ופחת. חלק מהמשפחות בחרו לברוח בלי להודיע לאיש,
אחרות נשלחו בתורן למחנות. כעבור שנתיים נותרה אמא עם עשרה חברים בלבד. ואז הגיע
הטלאי הצהוב ואיתו הגזירות. קודם דפקו בדלת ולקחו את מכשיר הרדיו ואת הפרווה של
סבתא. אחר כך דרשו למסור את תכשיטי הזהב והכסף. בין לבין, החביא סבא בבית את
הלנק'ה, ילדה יהודייה שהוברחה מפולין, ושאמא לא יודעת עד היום מאיפה אסף אותה
ובאילו נסיבות נעלמה.
הרבה זיכרונות, כאמור, אין לה מהתקופה הזו. בעיקר אנקדוטות. הבונבוניירה שקנתה
ליום האם והחביאה מתחת למיטה עד שנמלים אכלו אותה. הספרים הרבים שבלעה. ההצעה
המגונה לעוזרת הבית לסייע לה לצבוט את ורה הקטנה, רק כדי לבדוק איך זה כשהיא בוכה.
גם כשמסביב הכל נראה רע מאד ויהודים החלו לחפש מקומות מקלט ומסתור, בבנק של סבא
התחננו שיישאר. "סמוך עלינו", הבטיחו לו. "אם תמשיך להגיע לעבודה,
אנחנו נשמור עליך". סבא האמין וכמעט עד לסוף המלחמה נראה היה שההימור משתלם.
כשכולם הלכו עם טלאי צהוב גדול הוא, שנחשב "עובד נחוץ", קיבל טלאי
קטן. מדי פעם, כשנדמה היה שעדיף לא להסתובב בחוץ, נותר לישון על הספסל בבנק.
כשאזור המגורים פונה מיהודים, הועברה המשפחה לדירה קטנה, מאה מטרים מהעבודה.
עוד קודם לכן, ב- 42', נלקחו לפולין כמעט כל קרובי המשפחה. "קיווינו כל הזמן
שיהיה בסדר ובדיעבד זאת הייתה שגיאה", עושה אמא, כמעט אחרי 70 שנה, את
החשבון.
בינתיים, החיים הפכו קשים יותר ויותר. יהודים הוכו ברחובות. סבתא, שדאגה לסבא,
התעקשה ללוות אותו לעבודה, שלא יהיה לבד. החול בשעון הלך ואזל. "בכל פעם
ציפינו לגל הבא שבו ייקחו יהודים", נזכרת אמא. שנתיים הצליח סבא, בעזרת הבנק,
לדחות את הקץ. כמעט עד הסוף. כמעט עד הטרנספורט האחרון. עד אוקטובר 44'. ואז,
בלילה, הגיעה הדפיקה בדלת. קצין אס-אס הקציב למשפחה כמה רגעים כדי לקחת תיק קטן
וזמן קצר אחר כך כבר היו ברחבת ריכוז סמוכה יחד עם עוד כמאה יהודים. היו שם השכנים
ומנהל בית הספר של אמא והמורה. כולם. אמא זוכרת בעיקר את השקט ברחובות, את הצעדה
הרגלית אל תחנת הרכבת ואת שאון הנעליים על האבנים.
שעה אחר כך כבר היו במחנה איסוף בסרד. העיר שאליה אמא כל כך אהבה לנסוע, כדי
לבקר את סבא וסבתא והדודים ובני הדודים, השחירה את פניה. דוד של סבא, שאותו פגשו
במחנה ושהצליח להעביר בו את כל המלחמה, הבטיח שיוכל להציל אותו. רק אותו. סבא
סירב. "אני עם אשתי ועם הבנות", אמר. כעבור כמה ימים הועלו על קרונות של
בהמות בדרך לאושוויץ. צפיפות איומה, ישיבה כואבת על הרצפה, פחד מפני הצפוי.
לאושוויץ הגיעו באמצע הלילה. ואז האורות החזקים, המסנוורים, והצעקות. אמא לא
תשכח לעולם את מילותיו האחרונות של סבא, את הבקשה האחרונה שלו ממנה, רגע אחרי
שירדו מהרכבת: "תשמרי על אמא ועל אחותך". שניה אחר כך נעלם לתמיד. מאז
לא ראתה אותו יותר. אחרי כמה רגעים, מול הרמפה של מנגלה, נפרדה לעולמים גם מסבתא
ומוורה. את הצוואה האחרונה של סבא לא היה בכוחה הדל למלא. "לא הספקנו
להיפרד. אפילו לא נשיקות אחרונות", היא משחזרת. "כלום. הוא סימן לי עם
היד לצד אחד ולאמא וורה לצד שני וזהו. נשארתי לבד".
ממדי הגוף של אמא, שנראתה גדולה מבנות גילה, הם ככל הנראה שהצילו אותה. כעבור
זמן קצר כבר הייתה קרחת, משאירה בערימה את הצמה הילדותית שטיפחה באדיקות. כמה ימים
אחר כך, כשהביטה לתוך סיר קפה שחור, עשתה היכרות עם המראה החדש שלה והתחלחלה. מהר
מאד הבינה שכילדה בת 13 היא לא במקום הנכון. ואולי דווקא כן. "הסתכלתי מסביבי
וראיתי שכולם יותר גדולים ממני", היא נזכרת.
כשהתברר שהבנות הגדולות מתוכננות להילקח לעבודה בגרמניה, רחוק מאושוויץ,
החליטה, בתושייה בלתי מובנת של ילדה קטנה, ללכת עם הסיפור הזה עד הסוף.
כשנדרשה למסור פרטים על עצמה הוסיפה חמש שנים. אני ילידת 1926 הצהירה ואולי שם
קנתה את חייה. בחודשים הבאים, במחנה העבודה בפרייברג, כשהילדים הקטנים קיבלו פה
ושם צ'ופר בדמותה של כוס חלב, לאמא יצאו העיניים. "היו ילדים יותר גדולים
ממני שקיבלו אבל פחדתי להגיד ששיקרתי".
שבעה חודשים עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה בייצור מטוסים עבור הנאצים. הייתה
אמונה על חיזוק הניטים בכנפיים. בקור המקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה
שלא הסירה מעצמה בכל התקופה. פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת
לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל". מי שלא יכלה להתאפק זללה את הכל ברגע. אמא
חילקה הכל לשלוש ואכלה שליש בכל יום. מפעם לפעם נאלצה לגלות שמישהו גנב את מה
ששמרה למחר. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה לנו. בחדר החולים
שאבו לה דם והזריקו אל המקומות הנגועים.
כשבנות הברית הפציצו את דרזדן שמעו במפעל של אמא הכל. כשהחזית החלה להתקרב
העלו הנאצים את כל הנשים על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום הן נדדו ברחבי
אירופה, מתפללות שכפריים רחמנים ישליכו להן מעט אוכל דרך הגג הפרוץ, עד שהגיעו
למטהאוזן שבאוסטריה, שם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי. אמא, רזה וחולה, חזרה
באונייה לברטיסלבה, שם מצאה את דודתה, שהייתה איתה על אותה רכבת והצליחה
לקפוץ. בהמשך התגלגלה אל "דודה סידי", כך כינינו אותה. קרובת משפחה,
מלאך משמים, שבזכותה נמצאת איתנו אמא היום. כשניצולי שואה מתו אחרי שהתנפלו רעבים
על האוכל, דודה סידי היתה קמה בלילה כל שעתיים ומאכילה את אמא בזהירות.
מקור
וקרדיט: קלמן
ליבסקינד, עיתון מעריב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה