לפני כמה שנים, עם פתיחת אתר האינטרנט של "יד
ושם", נכנס אליו אלי שטהל (70) מכפר-מסריק, ובחיפוש ברשימת הנספים מצא את שמו
ביניהם. ההלם הראשוני הביא להמשך בדיקת הנושא ואימות הפרטים, והשבוע, לפני יום
הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא החליט לספר על זה. "גלשתי באתר ועברתי על כל
השמות "שטהל" המופיעים ברשימה, ובין השמות מסלובקיה, לצד בני משפחתי
הרבים שנרצחו, מצאתי גם את שמי בעבר - איגור.
התחלתי לבדוק, ומצאתי פרטים מזהים כמו המחנה בו הייתי
- נובקי, תאריך יום הולדתי המדויק, מספר האסיר ותאריך הטרנספורט בו אמור הייתי
להיות. אין עוד איגור שטהל ברשימה. זה היה מצמרר ולא נתן לי מנוחה. הפלשבקים באים.
זה מייד החזיר אותי 63 שנים אחורה, לאחד הימים הכי טראומטיים בחיים שלי. למרות
שהייתי בן שמונה, יש דברים ביום הזה שאני לא יכול לשכוח".
שטהל, יליד העיר בנובצה בסלובקיה, ניצל יחד עם אמו,
אליזבת, וכיום, מספר שנים לאחר פטירתה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו הענפה. למחנה
נובקי הגיע באפריל 1942 והשתחרר ב-29.8.44. את תאריך השחרור, בניגוד למועד הגעתו
למחנה, הוא זוכר במדויק.
ב-22.9.1942, יום כיפור, אמו של שטהל הייתה בעבודתה
בבית מלאכה ליצור כובעים עבור המיליציות הפשיסטיות הסלובקיות, ששלטו במחנה. שטהל
עצמו היה ילד חולה עם חום גבוה ונשאר בצריף. "כל מי שיכול היה בבית הכנסת.
אני נשארתי, על סף איבוד הכרה".
לצריף נכנסו השומרים ופקדו על כל מי שלא הלך לבית
הכנסת לצאת החוצה. אני לא הייתי מסוגל לזוז. שמעתי את השומרים מדברים ביניהם,
ושמעתי את המשפט ההוא, שרק בדיעבד הבנתי את משמעותו: 'זה לא משנה אם ימות כאן או
בפולין', הם אמרו". מייד אחר-כך לקחו השומרים את כל פוקדי בית הכנסת אל
המשלוח לאושוויץ, האחרון ממחנה נובקי. 1000 איש היו במשלוח, שיצא ב-13:00 בדיוק.
אבל הדיוק הגרמני לא נשמר במלואו - על הרכבת היו רק 999 איש. ילד אחד ניצל. ורק
היום, יותר משבעים שנה אחרי, הוא זוכה לתקן את הטעות ההיא.
שטהל: "כתבתי ל'יד-ושם' שאני בחיים ושנפלה טעות.
קיבלתי תשובה שהם שמחים מאוד שאני בחיים, ורק ביקשו מסמכים שיאמתו את זהותי.
בינתיים לא תוקנה הטעות באתר, אבל אני מניח שזה פשוט לוקח זמן".
שטהל לא כועס על הטעות, וגם אין לו ביקורת על כי טרם
תוקנה. עם זאת, חשוב לו שהרשימה תהיה מדויקת, ובאופן אישי הוא מרגיש את כובד
האחריות לשימור זכרם של בני משפחתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה