דלג לתוכן הראשי

דב קולקא , ילד בן 11 באושוויץ , החילוץ מגדר התיל המחושמלת



אוטו דב קולקא , ילד בן 11 , מצ'כסלובקיה , לאחר מכן חוקר ומדען בכיר ( פרופסור) באוניברסיטה העברית בירושלים,

הגיע לאושוויץ בסתיו 1943 . דברי עדות אשר נשמעו במשפט אושוויץ ב 30 לספטמבר 1964.

"הגענו לבירקנאו מטרזיינשאדט ב9 לספטמבר 1943.

היינו 5000 איש בערך , מתוכם ילדים רבים.  בתחילת מרץ 1944 שמענו את רעש המשאיות שהגיעו לקחת אותנו לכבשנים. נאסר עלינו בתכלית האיסור לצאת החוצה אבל כלואים אחדים יצאו בכל זאת כדי לראות מה קורה שם.

לי קראו בשעה תשע בערב. הועברתי לבלוק הילדים של מחנה א' באושוויץ. 

ראיתי שם את המשאיות החונות. האנשים נאבקו והתנגדו לעלות עליהן. צ'כי אחד , שהיה הכלוא הבכיר בבלוק , קרא לעברם , שיסרבו לעלות . שמו היה בונדי. כל הכלואים הוכו באכזריות רבה. המחזה כולו הואר בפנסיהן הדולקים של מאות ההמשאיות. הכל נראה כמחזה-רפאים. מבלוקים אחדים נשמעה שירה . לא ידעתי אם האנשים  שרו שם מתוך התרגשות או כאות להתנגדות. בין צריפי המחנה נשמעו "התקווה" וההימנון הלאומי הצ'כי.

בבלוק הילדים נמצאו אותה שעה מפקדי בלוקים אחדים, דוקטור מנגלה ואחד מרופאי המחנה. הם התווכחו ביניהם , והצביעו על קבוצתנו. כפי הנראה דנו בשאלה  האם להשאיר אותנו או לאו. בסוף הוחזרנו לבלוק החולים על פי רמז של מנגלה. בתחילה יכולנו לראות את המשאיות יוצאות לדרך, לכיוון הרציף, ולכן חשבנו שאין צפוי להם המוות. רק מאוחר יותר  נודע לנו , שמהרציף הופנו המשאיות הישר לכבשנים. בין אלה שנרצחו באותו יום היו אימי , רבים מבני משפחתי וידידים רבים.

 הוחזרתי לבלוק החולים, ומשם מאוחר יותר – לבלוק הילדים. עתה ידענו , שימינו ספורים , כי הטררנספורטים מטרזינשטדט הגיעו בהפרשי זמן קצרים מאד, וכל הנוסעים בהם נשלחו כעבור זמן ביותר לתאי-הגזים.
לימים  למדתי לדעת , כי הדרך היחידה להציל את עצמי היא להישאר עם הבוגרים . באחת הסלקציות  יצאתי מהשורה , והתחננתי בפני ד"ר מנגלה , שישאיר אותי עם הגברים המסוגלים לעבוד. קיבלתי ממנו כמה בעיטות ונדחיתי. למרות הכול עלה בידי להסתנן לשורת הגברים, שנבחרו לעבוד, ואפילו  הצלחתי לצאת בעד השער עם אחד מחבריי. אבל שם גילה אותי אחד המשגיחים , והוא גירש אותי חזרה לתוך המחנה.

את הצלתי אני חב גם למקרה וגם לעורמה. בתום אחת הסלקציות בחרו דוקטור מנגלה ועוזרו ב70 נערים מתוך הנדונים למוות. לא נמניתי עמהם כי המבנה הגופני שלי היה חלוש אפילו ביחס לאחת-עשרה שנותי. למרות הכול, הצלחתי להסתנן לתוך הקבוצה ולהגיע שוב ליציאה מהמחנה. ליד השער נמצא המשגיח איש הס.ס בונטרוק הקשוח שבדק את כולם לפי  הכרטיסיה שלו. כשעברתי , זיהה אותי, כי הוא החזיר אותי כבר פעם אחת. הוא שאל בן כמה אני. עניתי , "בן 12 ". אמר "למה אתה משקר? " והרי יכול היה לראות בכרטיסיה שלו, שהייתי בדיוק בן אחת עשרה ושלושה חודשים. לא אמרתי כלום. היה ברור לי, שניסיוני האחרון נכשל והשלמתי עם הבלתי נמנע. לפתע הצביע בונטרוק לעבר הקבוצה , שכבר יצאה ואמר בפשטות: "הסתלק לך!" .

החילוץ מגדר התיל המחושמלת

פעם אחת גיליתי את דודי במחנה, והעברתי לו דרך גדר התיל קופסה עם מרק. אותה שעה לא העלתי על דעתי , שהגדר מחושמלת במתח גבוה. הילדים סברו , שהזרם מופסק בשעות היום. במחנה המשפחות היה זה מעין "ספורט" : להתקרב לגדר ולחוש בנגיעת בזק, אם יש בה זרם. רצינו להפגין בכך את אומץ לבנו. ואכן, רוב הזמן לא הייתה הגדר מחושמלת. אבל בדיוק באותו יום עבר בה זרם- לאחר מכן נודע לי, שהזרם הועבר בגדר, מפני שהייתה התקוממות באזור הכבשנים. אותו יום ניצלתי ממוות בהתחשמלות הודות לעזרתו המהירה של אחד הכלואים, שניתק אותי מהגדר באמצעות מוט עץ.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…