אוטו
דב קולקא , ילד בן 11 , מצ'כסלובקיה , לאחר מכן חוקר ומדען בכיר ( פרופסור) באוניברסיטה
העברית בירושלים,
הגיע לאושוויץ בסתיו 1943 . דברי עדות אשר נשמעו במשפט אושוויץ ב
30 לספטמבר 1964.
"הגענו לבירקנאו מטרזיינשאדט ב9
לספטמבר 1943.
היינו 5000 איש בערך , מתוכם ילדים
רבים. בתחילת מרץ 1944 שמענו את רעש
המשאיות שהגיעו לקחת אותנו לכבשנים. נאסר עלינו בתכלית האיסור לצאת החוצה אבל
כלואים אחדים יצאו בכל זאת כדי לראות מה קורה שם.
לי קראו בשעה תשע בערב. הועברתי לבלוק
הילדים של מחנה א' באושוויץ.
ראיתי שם את המשאיות החונות. האנשים נאבקו והתנגדו
לעלות עליהן. צ'כי אחד , שהיה הכלוא הבכיר בבלוק , קרא לעברם , שיסרבו לעלות . שמו
היה בונדי. כל הכלואים הוכו באכזריות רבה. המחזה כולו הואר בפנסיהן הדולקים של מאות
ההמשאיות. הכל נראה כמחזה-רפאים. מבלוקים אחדים נשמעה שירה . לא ידעתי אם
האנשים שרו שם מתוך התרגשות או כאות
להתנגדות. בין צריפי המחנה נשמעו "התקווה" וההימנון הלאומי הצ'כי.
בבלוק הילדים נמצאו אותה שעה מפקדי בלוקים
אחדים, דוקטור מנגלה ואחד מרופאי המחנה. הם התווכחו ביניהם , והצביעו על קבוצתנו.
כפי הנראה דנו בשאלה האם להשאיר אותנו או
לאו. בסוף הוחזרנו לבלוק החולים על פי רמז של מנגלה. בתחילה יכולנו לראות את
המשאיות יוצאות לדרך, לכיוון הרציף, ולכן חשבנו שאין צפוי להם המוות. רק מאוחר
יותר נודע לנו , שמהרציף הופנו המשאיות
הישר לכבשנים. בין אלה שנרצחו באותו יום היו אימי , רבים מבני משפחתי וידידים
רבים.
הוחזרתי לבלוק החולים, ומשם מאוחר יותר – לבלוק הילדים.
עתה ידענו , שימינו ספורים , כי הטררנספורטים מטרזינשטדט הגיעו בהפרשי זמן קצרים
מאד, וכל הנוסעים בהם נשלחו כעבור זמן ביותר לתאי-הגזים.
לימים
למדתי לדעת , כי הדרך היחידה להציל את עצמי היא להישאר עם הבוגרים . באחת
הסלקציות יצאתי מהשורה , והתחננתי בפני
ד"ר מנגלה , שישאיר אותי עם הגברים המסוגלים לעבוד. קיבלתי ממנו כמה בעיטות
ונדחיתי. למרות הכול עלה בידי להסתנן לשורת הגברים, שנבחרו לעבוד, ואפילו הצלחתי לצאת בעד השער עם אחד מחבריי. אבל שם
גילה אותי אחד המשגיחים , והוא גירש אותי חזרה לתוך המחנה.
את הצלתי אני חב גם למקרה וגם לעורמה.
בתום אחת הסלקציות בחרו דוקטור מנגלה ועוזרו ב70 נערים מתוך הנדונים למוות. לא
נמניתי עמהם כי המבנה הגופני שלי היה חלוש אפילו ביחס לאחת-עשרה שנותי. למרות
הכול, הצלחתי להסתנן לתוך הקבוצה ולהגיע שוב ליציאה מהמחנה. ליד השער נמצא המשגיח
איש הס.ס בונטרוק הקשוח שבדק את כולם לפי
הכרטיסיה שלו. כשעברתי , זיהה אותי, כי הוא החזיר אותי כבר פעם אחת. הוא
שאל בן כמה אני. עניתי , "בן 12 ". אמר "למה אתה משקר? " והרי
יכול היה לראות בכרטיסיה שלו, שהייתי בדיוק בן אחת עשרה ושלושה חודשים. לא אמרתי
כלום. היה ברור לי, שניסיוני האחרון נכשל והשלמתי עם הבלתי נמנע. לפתע הצביע
בונטרוק לעבר הקבוצה , שכבר יצאה ואמר בפשטות: "הסתלק לך!" .
החילוץ מגדר התיל המחושמלת
פעם אחת גיליתי את דודי במחנה, והעברתי לו
דרך גדר התיל קופסה עם מרק. אותה שעה לא העלתי על דעתי , שהגדר מחושמלת במתח גבוה.
הילדים סברו , שהזרם מופסק בשעות היום. במחנה המשפחות היה זה מעין "ספורט"
: להתקרב לגדר ולחוש בנגיעת בזק, אם יש בה זרם. רצינו להפגין בכך את אומץ לבנו.
ואכן, רוב הזמן לא הייתה הגדר מחושמלת. אבל בדיוק באותו יום עבר בה זרם- לאחר מכן
נודע לי, שהזרם הועבר בגדר, מפני שהייתה התקוממות באזור הכבשנים. אותו יום ניצלתי
ממוות בהתחשמלות הודות לעזרתו המהירה של אחד הכלואים, שניתק אותי מהגדר באמצעות
מוט עץ.
מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים
בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה