דלג לתוכן הראשי

קורות חייה של שרה דוד ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי"



בצילום הפתיחה : לנה קיכלר עם הילדה היתומה שרה( באדיבות קובי לידרמן) 

שרה דוד ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. מילדות בצל השואה, להתערות מוצלחת בישראל ומהלך חיים המתחיל בקבוצת שילר ונמשך בהצלחה בהקמת משפחה ומגורים בחיפה, נשר וכרמיאל.

 

שרה נולדה בעת מלחמת העולם השניה ברוסיה, לשם נמלטה משפחתה מפולין, היה זה, כנראה, ב1943, אמה רוזה הוניגסמן, כמו עשרות אלפי פליטים יהודים אחרים, מילטה נפשה מפחד הגרמנים שכבשו בספטמבר 1939 חלק גדול מפולין, בזה לא תמו הנדודים, ביוני 1941, התקיפו הגרמנים את רוסיה, כבשו חלקים גדולים מרוסיה האירופית וגרמו לפליטים לברוח מזרחה לחלקה האסייתי של בריה"מ, שם באחת מאותן ארצות נולדה שרה, על אביה וגורלו איני יודע מאומה.

עם תום המלחמה עת נכבשה ברלין, בראשית מאי 1945, נקבע יום הנצחון ל8 במאי, הוכרזה על ידי הרוסים רפטריאציה, כלומר כל פליט הורשה לחזור לארץ מוצאו והיו מיליונים כאלה ברוסיה. אמה של שרה עם התינוקת חזרו לפולין ששוחררה על ידי הרוסים בינואר 1945. בפולין חיו, לפני המלחמה 3 מיליון יהודים, רובם הושמדו על ידי הגרמנים, שארית הפליטה, החלה להתארגן ובין שאר המוסדות הוקמו בתי יתומים לאלפי הילדים היתומים היהודיים, שהוריהם נספו והם נותרו לבדם לגורלם. אחד מאותם מוסדות, הוקם על ידי המחנכת לנה קיכלר, את תולדות אותו מוסד אפשר לקרוא בספר "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר בשנות ה50.

החיים בפולין ההרוסה היו, כנראה, קשים אמה של שרה חלתה ונפטרה, את היתומה הקטנה, בת שנתיים או שלש העבירו הארגונים היהודיים למוסד של לנה קיכלר שעבר לדרום פולין, לאיזור זקופנה בהרי הקרפטים הפולנים. ב1946 החלו אנטישמים פולניים להתנכל לפליטים היהודיים ששבו לבתיהם בפולין מכל רחבי אירופה התחוללו פוגרמים של פולנים כנגד שרידי השואה היהודיים, הפוגרומ המזעזע ביותר התרחש בקיילצה במרכז פולין, נרצחו בו כ70 יהודים, פליטי שואה. לנה קיכלר הבינה כי מסוכן להשאר בפולין וכל בית היתומים הוברח דרך צ'כיה והגיע לפריז בצרפת. בפריז התמקם בית היתומים בפרבר בלוויל, לשם אחזקתו הוקם בארצות הברית ארגון שתמך במוסד בצרפת ואח"כ בקבוצת שילר בישראל.

לאחר הקמת המדינה ב1948 התכוננה לנה קיכלר להעלות את כל המוסד לישראל, זה קרה ב1949, לאחר שהות קצרה במוסד אונים בכפר- סבא, הגיעו הילדים לקבוצת שילר, יש לציין כי רק הילדים עד גיל 14 הגיעו לקבוצה, הבוגרים יותר נשלחו למקומות אחרים.
הקליטה בקבוצת שילר

זכור לי היטב בואם של "ילדי לנה" כך כונו הילדים על ידינו ילדי הקיבוץ, הם ירדו בחשש מן האוטובוסים, כמה מהבוגרים יותר, פרטו על מנדולינות, כנראה כדי להסוות את המבוכה, כמה מהקטנים יותר בני 5 נישאו על הידיים, אנחנו הקיבוצניקים הסתכלנו עליהם בסקרנות. האמת, הכינו אותנו וביקשו שנקרב אותם אלינו וכל אחד יתידד עם אחד מהעולים החדשים ויזמין אותו לביתו, אני שהייתי בן 11 התחלתי להתידד עם כמה מהבנים בני גילי, כדי לבחור לי חבר, הם כולם הגיעו עם שמות פולניים, יאצק, יורק, שימק, אלקס אבל היו להם גם שמות יהודיים בהם התחלנו להשתמש לאט לאט.

כך חלפו שבוע שבועיים ואז יום אחד אומרת לי אמי צילה, תפסיק לחפש לך חבר להביאו אלינו, אני כבר מצאתי, ראיתי ילדה קטנה ישנה, יש לה שיער ג'ינג'י היא מצאה חן בעיני ואני רוצה לקחת אותה אלינו, חשוב לזכור שאנו היינו 3 בנים משה יליד 1934, יוסי יליד 1938 וישי יליד 1945, אמא שלי צילה תמיד דמיינה שתהיה לה בת, ולכן ניצלה את ההזדמנות ומצאה לה בת מן המוכן. כך הצטרפה שרה למשפחתנו, בקיבוץ דיברו על אימוץ, אך למעשה לא היה זה אימוץ חוקי, אל צירוף היתומים הקטנים למשפחות. 
שרה נקלטה במשפחה ובקבוצה והחלה ללמוד בבית הספר, כבר בשנים הראשונות, היא התקשתה בלימודים והסוכנות היהודית, עלית הנוער, שהילדים העולים, היו באחריותם, החליטו להעביר אותה למוסד חינוכי אחר, אני לא זוכר באיזו כיתה היא היתה , אבל היא הועברה למוסד של עלית הנוער בקריית עמל ליד טבעון, בחופשות היא היתה חוזרת אלינו לקבוצת שילר וגם אנחנו ביקרנו אותה שם בקרית עמל. היא למדה שם 6 או 7 שנים, עם התבגרותה חזרה לקבוצת שילר, שרה התגייסה לצה"ל ובמסגרת הנח"ל שרתה בקיבוץ חקוק ליד הכנרת כשנה או שנה וחצי, זה היה בתחילת שנות ה60 ,אני הייתי אז משוחרר טרי מצה"ל, עדיין בקבוצת שילר ודאגתי שאמי או אני בעצמי נשלח לה חבילות, כפי שהיה נהוג אז, לשלוח לחיילים בצבא.

 כאשר השתחררה שרה מצה"ל שבה לקבוצת שילר ועבדה בעבודות שונות, טיפול בילדים, מטבח וחדר אוכל וכו'. היא לא הרגישה טוב בקבוצה, כי הניתוק בן 6 או 7 שנים הרחיק אותה מבנות גילה.

להמשך הכתבה בבלוג של קובי לידרמן ...

 


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…