דלג לתוכן הראשי

הילדות התאומות של ד"ר מאוריציוס ברנר




 ד"ר מאוריציוס ברנר. רופא ממארמורש-סיגט בחבל טרנסליווניה(רומניה) . לאחר מכן – רופא בכיר בירושלים. היה כלוא באושוויץ החל ממאי 1944. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב17 לאוגוסט 1964 :

"הגענו לאושוויץ בחג השבועות בשנת 1944. עוד בהיותנו  בתוך הקרונות , שמענו מהלומות כבדות על דלתות הקרון שלנו. נדחפנו החוצה החוצה תוך צעקות , ונצטווינו להשאיר את כל מטענינו על הרציף. אני זוכר , שאמרתי לאשתי ולשלושת בנותינו " "אה, זה לא כלום, העיקר שנוכל להשאר יחד."

לפתע ניצב בינינו איש הס.ס וציווה עלינו להיפרד. ניסיתי לראות אותן עוד רגע, אבל בדיוק אז פקדו על רופאים ועל רוקחים לצעוד לפנים. בין אנשי קבוצת אנשי הס.ס זיהיתי את הרוקח איש ה.ס.ס. קאפזיוס , שאותו הכרתי היטב בארצי , כמי שהיה נציג חברת התרופות  " א.ג. פארבן" , וכמי שביקר תכופות אצל הרופאים ואצלי  וזכה ליחס טוב . בדיוק באותו רגע ראיתי מרחוק את בני משפחתי , ועלה בדעתי לפנות אליו.

"אדון קאפזיוס" אמרתי לו , "יש לי שתי בנות תאומות , הזקוקות לטיפול מיוחד. אני מוכן לעסוק בכל עבודה, ובלבד שתאפשר לי להישאר עם בני משפחתי" .
קאפזיוס פנה אלי מיד ושאל בחפזון : " איפה התאומות שלך ? קרא להן!"
קראתי לבנות ! , קאפזיוס אחז בידיהן , והוביל אותן אל מנגלה . הלכתי בעקבותיו, ואמרתי למנגלה , "אדוני הקפיטן! ( לא ידעתי אז את דרגתו הצבאית)  יש לי תאומות ", אך  לפני שהספקתי להגיד עוד מילה , העיף מנגלה מבט בילדות ואמר בפשטות ובתקיפות: "אין לי פנאי עכשיו , הסתלקו לכם! "
קאפזיוס ציווה על הילדות לחזור לקבוצה , שבה נמצאו אשתי ובתי השלישית. פרצתי בבכי, ואז אמר לי קאפזיוס  " אל תבכה, תוך שעה תתראה איתן. הן הולכות רק להתרחץ, " .

מאז לא ראיתי עוד לעולם יותר את אשתי , את בתי סוזי בת השתים-עשרה וחצי ואת התאומות שדלי הלגה ונורה, שהיו בנות תשע וחצי. באותם רגעים עדיין חשבתי , שקאפזיוס הציג את התאומות בפני מנגלה כגילוי של רצון טוב. רק מאוחר יותר נודע לי , כי מנגלה ערך ניסויים "רפואיים"  בזוגות תאומים. לאחר זמן הבינותי גם מדוע לא רצה מנגלה בתאומות שלי. הן לא היו תאומות זהות, ולא היה דמיון ביניהן. לרופא צמא הדמים היתה טביעת-עין מהירה לכגון אלה....

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון, בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…