ילדים בשואה

יום ראשון, 9 ביולי 2017

הנער רומן פריסטר , בן 16 , במחנה אושוויץ 3 , בעונש מוות בין גדרות התיל המחושמלות



במחנה העבודה אושוויץ 3 שם עבד הנער רומן פריסטר היה קור אימים בחורף.  כפתרון מאולתר הוא עטה על עצמו שקי מלט ריקים מתחת למדי האסירים.

באחד המסדרים נתגלו במקרה השקים הריקים שהיו על גופו והוא  קיבל עונש  חמור: שמונה שעות של "שמירה". כך כינו עמידת דום בין חוטי הגדר החשמלית . "השמירה " בין גדרות התיל המחושמלים נחשבה לעינוי קשה שבעתיים מכל ענישה אחרת . מעטים עמדו בו . "כשהובילו אותי לשער והזקיף הגרמני הורה על המקום שבו אמור הייתי לעמוד בלי נוע את שמונת השעות שלי, הרגשתי כאדם שמעלים אותו לגרדום, תהיתי כמה זמן יהיה עלי להתענות עד שאקרוס תחתי ואמות. בעבר ראיתי  אסירים חסונים ממני שאחרי שעה או שעתיים של עמידה כזאת נגעו בחוטים והתחשמלו. הנאצים היו משאירים את הגוויות דבוקות לגדר כדי שנחלוף על פניהן בדרכנו לעבודה ובחזרה ונלמד לקח.

אל בין הגדרות הוכנסתי מאזור השער שבו התחלפו השומרים פעם בשעתיים. עם רדת החשיכה נדלקו הפנסים שלאורך הגדר. גם בבניין המפקדה הגרמנית הסמוכה הועלה האור. הבית הדו-קומתי נבנה בקרבת הכניסה למחנה , ויכולתי להציץ אל המשרד שבו שקדו שני קצינים נאצים על הזנת הביורוקרטיה של המחנה. גם הם יכלו לראות אותי, שהרי ניצבתי ממש מול חלונם.

הכספית במד-החום ירדה עמוק מתחת לאפס, הקור חדר ללשד עצמותיי. נדמה היה שנחשים חלקלקים זוחלים מכפות  רגליי ועולים כלפי מעלה, משילים את עורם  הקר ומדביקים אותו לבטני, לגבי , לעורפי , תמיד סלדתי מנחשים. הפעם לא שמחתי כשנעלמו כי חדלתי מלחוש את המגע המגעיל רק כאשר אבדה לי תחושת הזמן. לא ידעתי אם נקפו דקות או שעות. אי-הוודאות הזו לגבי השעות שחלפו והשעות שעדיין לפני קשה הייתה אף מן הכפור. היא כרסמה בכושא העמידה שלי. השמירה על תחושת הזמן נראתה לי הדבר החיוני ביותר, חשתי שאין קיום מחוץ לחיק-הזמן. דבקתי במלוא כוחי לשעון שיצרתי בדמיוני, ספרתי ששים שניות בדקה כדי לספור ששים דקות בשעה, אבל אבדה לי היכולת להתמיד.  נבהלתי, גבר בי החשש שהנה מתרופפת החוליה הראשונה באותה שרשרת ברזל שהאמנתי כי היא-היא אשר קושרת אותי לחיים.

היה עלי למצוא דרך אחרת לשמור על עירונתי. ניווטתי את מחשבותי לתקופת הילדות. סידרתי את חיילי העופרת  של תקופת הילדות בפרישה קרבית  עליתי למיטתו של אבא כדי להינות מן החום והאהבה. אלא שבכך התרוקן מאגר הזיכרונות. עייפתי . צמר גפן מילא את התאים האפורים, זמזום טורדני טשטש כל מחשבה עד שהמחשתי לעצמי כי זו נגינת המתח הגבוה במיתרי התייל הדוקרני משני צדדי. מאותה שניה ועד תום העונש הפך הזמזום הזה לאות אזהרה. ייתכן שעזר לי לשמור על צלילות הדעת. כל עוד שמעתי ידעתי שאני חי, שסכנת ההתחשמלות לא פסקה ושיש אויב מוחשי להילחם בו.

הכי קשה היה לשלוט בעפעפים. עיני היו נעצמות מכובד עפעפיי, וכל אימת שהתרדמה היתה משתלטת עלי , לחמו בתוכי כוח החיות והרצון העז לשקוע בתוך חוסר התנגדות, כי רק חוסר התנגדות לא דרש מאמץ. החולשה תקפה אותי בצורה בוגדנית , מן הגב. היא הניחה את משאה הכבד על שכמותיי, איימה למחוץ אותי אל תוך השלג. כן , השלג , הכפור הפך אותו למלכודת מקפיאת דם, דמיינתי שהדם קפא, שחדל מלזרום בגפיי. צבטתי את ירכיי ולא הרגשתי את הצביטה. רציתי להניע את רגליי, להרים אחת ולהוריד שנייה, כמו בצעידה , אך פחדתי לזוז שמא יבחין בכך הזקיף הגרמני. על בר-עונשין היה לעמוד דום, ואם לא עשה כן , הוארכה "שמירתו" . בלית ברירה הסתפקתי בלהניע אצבעות של כפות הרגליים . הנעתי אותן, אך לא ידעתי אם הועברה הפקודה מן המוח אל השרירים, כי לא ראיתי את אשר קורה בתוך הנעליים ולא הרגשתי דבר.

 כשהתחלף המשמר בשער ידעתי כי עברו השעתיים הראשונות. בכביש עברה משאית צבאית והתיזה בוץ על הזקיף. הוא קילל את הנהג קללות עסיסיות ואני שמחתי שניתן לי לשמוע קולו של אדם. ראיתי איך השעין את רובהו על עמוד הסככה שהגנה עליו מפני השלג וניקה את כנפי מעילו.

רצתי להשתין. הפכתי את מלחמתי בשלפוחית השתן לעניין עקרוני. חשבתי שאם יעלה בידי לאלצה לשמור על תוכנה , תהיה זו הוכחה מוחצת לשילטתי המלאה על גופי. הלחץ גבר, לא עזרה הצמדת הירכיים. השתן נזל לאורך רגליי וליטף אותן בקילוח חמים. התעודדתי, כי שבה אלי תחושת המגע בכפות הרגליים, אלא שתוך דקה נעלם החום והלחות הנעימה הפכה לדייסה קרחית שהרעידה את כולי בגלי צמרמורות.

האור במפקדה הגרמנית כבה . שמעתי טריקת דלת, נהימה של מנוע מכונית, נביחות של כלב. אחר נדמו כל הצלילים , לבד מזמזום החשמל בגדרות התיל . התחלתי  למלמל שירים שלמדתי בבית הספר אבל לא הצלחתי לאסוף את המילים לתוך השורות החרוזות, הן עפו לכל עבר כדבורים שמתפזרות עם תקיעת מקל בכוורת.  לא זכרתי עוד כמה פעמים התחלף המשמר. הזמן נזל כמו השעונים בציוריו של סלבדור דאלי , והיה למושג שלא ניתן לתפיסה. היה רק רגע ומאום אחריו. נשאבתי אל תוך המאום הזה, וככל שגפיי נעשו כבדים יותר כך ריחפתי חסר שליטה בחלל אפל ועוין . אי שם בתוך החור השחור של היקום אורב לי המוות.

"הי אתה! " קרא לעברי הזקיף. קריאתו הגיעה אלי ממרחק של שנות אור, בקושי הבחנתי בו. צדודיתו התמזגה עם הסביבה העטופה ערפל לבנבן . חלפו כמה שניות עד ששמתי לב, כי מאחורי גבו של  החייל הגרמני ניצב קצין ס"ס במעיל חורף . הוא סימן לי להתקרב אליו. ההליכה לעברו , מרחק של שניים או שלושה מטרים, נראתה לי משימה שלא אעמוד בה. שטתי בתוך דייסה שהשתן והלכלוך רפדו בה את נעליי. עצרתי את האוויר בריאותיי . פחדתי שאם אנשום ייפגע שיווי המשקל שלי ואגע בגדר המחושמלת, אגע במוות רגע לפני שהרפה ממני. פסעתי  צעד אחד, לא קרה דבר, פסעתי צעד שני, לזמן הוחזר ממדו האמיתי, שוב היתה משמעות לכל שניה. פסעתי צעד שלישי, הנחשים זחלו בגבי מלמעלה למטה, סוליות העץ החליקו על הקרח, הושטתי יד להיאחז במשהו, לא היתה משענת לבד מחוטי המתח הגבוה, גופי התאזן, התקדמתי לאט. לוליין מהלך על חבל דק, בכוחות אחרונים , לא מעדתי , לא נפלתי לתהום . השער היה בהישג ידי . עוד שני צעדים, עוד פסיעה אחת . התמקדתי כולי בקו הישר שהוביל ממקום העונש אל הפתח שבין שני הגדרות המחושמלות , קו שלעולם לא יכול היה להיפגש עם המקביל לו כי היה קיים בדמיוני בלבד. קצין ה"ס המתין לי בסבלנות. יצאתי מתחום הגדר המחושמלת ושאלתי כמו היה הדבר הטבעי ביותר :

"מה השעה? "

"שתיים אחר חצות " ענה קצין הס"ס כלאחר יד, ורק אז כשנזכר עם יש לו עניין קילל אותי בקול. בדרכי לצריף  האסירים לפני שהתיישבתי על הדרגש ,  נרדמתי תוך כדי התרת שרוכי הנעל .

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993


 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה