דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של אסתר ברנבוים (ליפשיץ) , ילדה בת 4, בגטו בודפשט





נולדתי בחורף, ב- 20 בדצמבר 1939, בבודפשט בירת הונגריה.

 היו לי שלושה אחים ואחות, אני הכי קטנה: יהודה אליעזר, שנרצח ע"י הגרמנים, שמואל, שהיה במחנה עבודה אך שרד, שושנה, שהיתה בת עשר כשפרצה המלחמה, יוסף בן שבע, ואני – בת ארבע     . 

אבא שלי היה רב ומוהל. לי היה זמן פנוי כי לא הלכתי לגן ילדים, הייתי בבית עם אמא. אני לא זוכרת שום דבר לפני המלחמה.

הייתי בת ארבע כשיצאה פקודה לעזוב את הבתים שלנו, אני זוכרת שעמדנו ברחוב עם מטפחת משבצות על הראש ותיק קטן על הגב שלי וככה הגענו אל בית ששם נתנו ליהודים לגור. היינו שם זמן קצר ואז הודיעו שכל הנשים חייבות לרדת למטה ליד השער, ליד כל בית היה שוער.

 מומו רצתה לרדת ואני מאוד בכיתי והחזקתי לה את הרגליים כדי שלא תרד. אחותי שושנה אמרה לי, אל תדאגי אני אדאג לך, בכיתי המון זמן אבל בסוף אמא שלי ירדה למטה. השוער אמר לה גבירתי, כבר סגרו את השערים תעלי למעלה. אבל אתם חייבים לעזוב את הבית, מאוד שמחתי כשמומו חזרה והיא סיפרה שחייבים לעזוב את הבית.

 התכנית של הגרמנים הייתה כזאת: קודם לקחו את הגברים ואת הבחורים למחנות עבודה, אחר כך לקחו את הנשים ובסוף את הילדים ואת כולם להשמדה. היינו בגטו בבודפשט, גרנו בחדר מאוד גדול עם כמה משפחות יהודיות. כל אחד קיבל מקום קטן להיות בו' לא היו לנו מזרנים, אני לא יודעת איך ישנו.

 מומו לקחה אתה צנצנת ריבה שהכינה ואמרה שזה בשביל הזמנים הרעים. באותם הזמנים התחילו הפצצות על הונגריה מצד בנות הברית (רוסיה, אמריקה ואנגליה). ההונגרים היו יחד עם הגרמנים ושיתפו אתם פעולה בכל. שמענו רעש מתקרב אלינו ולא הבנו מה זה. היינו במטבח, יוסף, מומו ואני ואז הפציצו את הבית שלנו!

 אנשים נהרגו שם ונפצעו, צעקות, רעש נוראי, עשן אבק. שושנה אחותי הלכה כהרגלה לבקר את השכנים שהיו באותו מתחם, היא נפצעה קשה והייתה בין ההריסות ומומו אמרה לנו "אתם נשארים במטבח ואני הולכת לחפש את שושנה". 

מתחת להריסות מומו ראתה את הנעליים של שושנה מציצות. הגיעה הצלה וכיבוי אש מטעם ממשלת הונגריה. מומו בכתה מאוד והתחננה לאנשי ההצלה שיצילו את שושנה. הם אמרו לא כדאי, היא כבר בוודאי מתה, אבל מומו התעקשה והם הצילו אותה, לקחו אותה לבית חולים, עין אחת יצאה לה וכל הגוף שלה היה מלא רסיסים. בגלל ההפצצות ירדנו למחסן ושם כבר לא היה שום אוכל ממשי, רק מרגרינה ובצל, אני לא יודעת מאיפה.

 הייתה שם ילדה מאוד קטנה, אמא שלה חיממה לה קמח עם מים על נר אבל היא לא רצתה לאכול את העיסה ונתנה לי לאכול. 

אחרי כמה זמן נכנס חייל רוסי. אנחנו שכבנו על הרצפה מחוסר כוח אבל כשהוא נכנס הרמנו ראש וראינו אותו, מומו שידעה סלובקית אמרה לו "יברי יברי" שזה אומר יהודים יהודים. אחר כך לא יודעת אם זה הוא או מישהו אחר לקח מנדולינה והתחיל לנגן לנו סיפור, שאנחנו יכולים לצאת מן המחסן כי הרוסים כבשו את בודפשט.
 היינו מאוד חלשים אבל שמחנו מאוד שהרוסים הצילו אותנו,



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…