דלג לתוכן הראשי

שמעון גרינהויז, ילד בן 13 ביערות מינסק עם הפרטיזנים



הוא נולד ב-3 במאי 1930 בעיירה קרסנה שבבלארוס. "זו היתה עיירה של כאלפיים תושבים, אבל הנאצים שהגיעו ב-1941 הביאו לתוך העיירה עוד אלפי יהודים והקימו גטו שבו ריכזו אותנו", הוא מספר. "הנאצים נכנסו לכיכר העיר והצביעו על מספר אנשים, ביניהם אבא שלי יקותיאל ודוד שלי וירו בהם מולי. אבא שלי נפל מדמם על שלג וכיוון שהוא אחז בידי נפלתי ביחד איתו והדם שלו זרם עליי. ככה הוא הציל אותי והם לא ירו עליי גם. לחיים של ילדים לא היה שום ערך בעיני הנאצים. רציחות הפכו לתופעה יום יומית".
הגטו חוסל בערב פורים 1943. בבית של משפחתו נבנה מרתף גדול, שבו היה קיר דמה שמאחוריו יכלו להתחבא בני המשפחה. "ידענו שהם רוצים לחסל את כולם", אומר גרינהויז. "סבתא כיסתה את רצפת הקרשים בשמיכות ומזרונים ושמענו איך הם רוצחים אותה. נשארנו במחבוא כמה ימים וחיכינו עד שהכול ייגמר. בהתחלה עוד היה לנו מים אבל לאט לאט הכול נגמר. היו איתנו שם עוד 30 אנשים, ביניהם תינוקת קטנה שלא הפסיקה לבכות כי היא הייתה צמאה ולא היה לנו מים. בסוף נתנו לה לשתות שתן והיא צרחה עוד יותר חזק".
לדברי גרינהויז, "היהודים שהתחבאו איתנו פחדו שהנאצים ישמעו את התינוקת והכריחו את האם לחנוק למוות את הילדה. האם לא הצליחה ושני גברים התנדבו לעשות זאת מחשש לחייהם. בסוף גם הם לא יכלו כנראה. אחרי חצי שעה כבר לא היה לא קול והיא לא צרחה. היא נשארה בחיים ואני יודע שהיא שרדה והיגרה לארה"ב. עד היום יש לה סימנים על הצוואר וסובלת מבעיות בעקבות מה שקרה שם".
בהשמדת גטו קרסנה איבד שמעון גם את אחיו ואחותו - הניה ומנדל, שהיו גדולים ממנו: "אחי ואחותי היו בעבודה כנראה באותה העת. הגרמנים העלו אותם למשאיות כי הם אמרו שמרכזים את כל היהודים והביאו אותם לאסם גדול שבו ריכזו את כל היהודים  בשביל להרוג אותם. הם נעלו את כולם בפנים ושרפו אותם חיים. עברנו בגטו וראינו להבה גדולה. הבנו שהכניסו את כולם לשם והרגו אותם. כדי לחסוך בכדורים, היו הנאצים דוחפים את היהודים עם מוטות ארוכים בחזרה לאסם בעודם נשרפים. היו סיפורים על תינוקות יהודים ששיפדו אותם על כידונים והנאצים עשו ביניהם תחרות מי יזרוק אותם רחוק יותר לתוך האש. אחרי זה שמענו אותם עושים משתה וחוגגים. כשיצאנו מהמחבוא ראינו שהנהר שהיה בסמוך לאסם הפך אדום, מדמם של הנספים".
איך ילד בן 13 מתאושש אחרי דבר כזה?
"אחרי השמדת הגטו ברחתי עם אמא  ליערות באזור מינסק והצטרפנו לפרטיזנים. ילד בן 13 שיורה ונלחם והורג נאצים. איבדתי 3 אצבעות מפיצוץ והיינו עד סוף 1944 ביערות".
יש סיפור שזכור לך במיוחד מהתקופה ביערות?
"כשהיינו בפרטיזנים גרמנו כזה נזק לנאצים, עד שהם החליטו לחסל אותנו והביאו יחידות עלית מהחזית. התחילו לדחוף אותנו לתוך הביצות. ביצות שרגל אדם לא דרכה בהם. אם אתה נופל אתה טובע בביצה ומת. אם היית נופל לביצה לא היית חוזר והיה רק שביל אחד ללכת בו. הם דחפו אותנו לפינה. אני לא אשכח שהיה שם סוס שהעמסנו עליו את הנשק ואת הציוד והסוס מעד ונפל לתוך הביצה. פתאום נעלמות לו הרגליים ואז הבטן והוא מסתכל עליך בחוסר אונים ונעלם לו הגב והצוואר ואתה רואה רק את העיניים והאוזניים עד שהוא נעלם כולו. זה לא עוזב אותי ועד היום אני כל יום רואה את התמונה הזאת".
מה עשיתם אחרי המלחמה?
"אחרי המלחמה חזרתי עם אמא לקרסנה וישר נכנסתי לחטיבת ביניים. אני כלל לא למדתי בבית ספר יסודי וישר הפכתי לתלמיד מצטיין. אולי בהשפעת המלחמה, אולי גנים של המשפחה, אבל סיימתי את כל הלימודים בציון 100.
בברית המועצות מי שמצטיין מקבל מדליית זהב ותעודת בגרות מוזהבת ואתה מתקבל ללימודים גבוהים בלי בחינות כניסה. מאוד אהבתי מתמטיקה, פיסיקה והיסטוריה ולכן גם עשיתי בהם תואר ראשון ושני באוניברסיטה בשנת 1950 אותם סיימתי בשנת 1956".

בגיל 87 ניצול השואה שמעון גרינהויז ממשיך ללמד מתמטיקה בתיכון עמל ב .



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…