דלג לתוכן הראשי

עדותה של שרה , בת שש , מסתתרת שנה וחצי מאחורי ארון




שרה בת למשפחה ורשאית מן המעמד הבינוני , שהייתה כבת שש כשפרצה המלחמה. שרה הייתה הניצולה היחידה ממשפחתה הגרעינית , שכן הוריה ואחיה הקטן נספו במידאנק. שרה זוכרת כיצד הכינה אותה אמה לחיים בלעדיהם. הייתה זו הכנה מלאת אהבה ודאגה . שרה גם מספרת כיצד אמה הדגישה בפניה עד כמה חשוב שתזכור מאין באה:

" היה לי כזה אמון באמא שלי עד שאני לא זוכרת את התקופה הזאת .. כמשהו דרמטי במיוחד .. הייתי מוקפת במשפחתי .. זה לא היה נורא . בשלב מסויים התחילו ללמד אותי כל מיני דברים מעשיים , ואמרו לי בגלוי: "את צריכה לצאת מכאן" .. אמא אמרה לי , הם הכינו אותי לעזוב את הגטו .. לימדו אותי .. להסתרק בעצמי. ולתקן גרביים .. וכל מיני דברים מעשיים .. ושמות של אנשים שהיו מחוץ לפולין, ואמרו לי לזכור את זה , אמרו לי יום ולילה .. לימדו אותי את השמות . הם כנראה ידעו מה עומד לקרות."

תחושת הביטחון התנפצה כאשר שרה הוברחה מתוך הגטו , נמסרה למשפחה נוצרית ובהמשך הועברה ממנה אל משפחה אחרת . בראיון מציינת שרה שמה שהחזיק אותה בחיים , היה אמונתה הבלתי מעורערת שאמה תחזור לקחת אותה בסוף המלחמה. בדברה על אותה תקופה , ניכר כי ערך המשפחה , הוא נושא ברור ובולט בזיכרונותיה.

בשנה וחצי האחרונות של המלחמה התחבאה שרה מאחורי ארון בתוך דירה. הייתה זו תקופה קשה במיוחד , מותר היה לה לצאת מהמחבוא רק בשעות הערב . בני המשפחה נוצרית לא דברו איתה. לא קראו לה בשמה ולא נתנו לה אוכל ( היה עליה לקחת אוכל לעצמה בלילות כשלא ראו אותה).

 רק לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה בחו"ל , הכירה בעובדה שהוריה לא ישובו , וחלפו שנים עד שלמדה מה עלה בגורלם. בגלל "חובתה למשפחה"  התחייבה שרה להינשא ליהודי ולהקים עימו משפחה יהודית :

"אני צריכה להתחתן עם בחור יהודי ולילדים שלי צריכים להיות שמות יהודיים . לפני שעזבתי את הגטו , אמא אמרה, ,אנחנו לא יכולים לצאת , את היחידה , את מוכרחה לזכור אותנו." זה היה מאד עמוק ומאד חזק עד היום .. כשיהיו לי ילדים הם יידעו מי הייתה אמי ומי היו הורי ומי היה אחי.."

מקור וקרדיט :
ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007,  ע"ע 110-133 .


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…