דלג לתוכן הראשי

"תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך": נתנו לי שם נוצרי מפחד ההלשנות



מאת: מריה קליר קלאירט

נולדתי בתאריך 3 בינואר 1942 בבריסל, עיר הבירה של בלגיה. 

אמי ילדה אותי בבית יולדות נוצרי ונתנה לי שם נוצרי, מריה-קליר. היה מסוכן מדי לתת שם יהודי, מחשש להלשנות. אבל בפועל קראו לי קלאירט. היה לי אח גדול ממני בתשע וחצי שנים. היה דחוף להסתיר אותו ולכן התכוונו לתת אותו ל"אימוץ" אצל נוצרי לזמן מוגבל עד סוף המלחמה.

 בבלגיה היה נהוג לאמץ דרך בית המשפט. כשהגיעו לבית המשפט הוריי ואחי, והזוג שהיה מעוניין באימוץ, הסביר השופט שהאימוץ שייעשה הוא אימוץ לתמיד, גם אם ההורים הביולוגים ישרדו את המלחמה. כשאחי שמע זאת הוא פרץ בצעקות שהוא אינו מסכים וברח מבית המשפט ולכן האימוץ לא התקיים. לאחר מכן הוא הוסתר בבית יתומים. אמי הבהירה לו שאסור בשום אופן שיגיד שהוא יהודי.

אני עדיין הייתי בבית עם הורי. אבי לא ידע טוב צרפתית. בכפר שלו בפולין, לוטוטוב שליד לודז', דיברו יידיש. לכן כמעט ולא יצא מהבית כדי של לא להסגיר את יהדותו. לכן אמי הייתה זאת שיצאה לרחוב כי היא ידעה צרפתית טוב. יום אחד כשאמי החזיקה אותי בזרועותיה מחוץ לבית, סגרו הגרמנים את הרחוב משני הצדדים, כדי לתפוס יהודים ואנשי מחתרת. אמי פחדה, במיוחד כי הייתי אתה. איש מהרחוב הרגיש בהתרגשותה של אמי, התקרב אליה ובזהירות, שלא ישימו לב, לחש לה: "תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך. בעוד יומיים מישהו יגיע אליך הביתה ויגיד לך איפה התינוקת הוסתרה." אמי, שפחדה שהגרמנים ייקחו את שתינו, מסרה אותי לאיש זר בתקווה להציל אותי. כשחזרה הביתה בלעדיי הייתה בסערת רגשות קשה. האיש הזר קיים את הבטחתו ובאמת לאחר יומיים הגיע מישהו מהמחתרת ומסר מידע על מקומי.

התברר שמסרו אותי לבית היתומים שהיה באזור הבירה, לכן אחי גם הוסתר שם. שוב אמי הבהירה לאחי: "אסור שידעו שאחותך כאן, שבמקרה שתיתפס לא יתפסו גם את אחותך התינוקת". אלא דברים מאוד קשים להגיד לילד בן פחות מעשר, אבל בזמנים האלה לא הייתה ברירה. בלילות אחי היה מחכה עד שכולם -ילדים ומדריכים – היו נרדמים ואז היה מתגנב למחלקת התינוקות רק בכדי לראות ולהתבונן בי לכמה דקות ואז היה חוזר בשקט למיטתו.

לילה אחד קצין גרמני הגיע לבדו לבית היתומים וביקש להעיר את המנהלת. כשהגיע המנהלת הבהיר לה שהנאצים יודעים שהיא מסתירה ילדים יהודים. היא כמובן טענה שזה בכלל לא נכון ושזו טעות, אבל הקצין ענה לה שהוא לא בא בכדי להתווכח אלא להזהיר אותה, כי בעוד יומיים יבואו לקחת את כל הילדים היהודים. הוא אמר למנהלת שתעשה עם המידע הזה מה שנראה לה נכון ועזב את המקום. כבר באותו לילה פיזרו את כל הילדים היהודים למקומות מחבוא אחרים.

אחי הגיע למשפחה באזור וואלוני (דוברי צרפתית) ואני הוסתרתי במשפחה אחרת באזור הצפוני של בלגיה, בפלנדריה, ששם דיברו פלמית, שפה דומה להולנדית.

הזוג שהסתיר את אחי יצאו לעבוד לפני זריחת השמש וחזרו לאחר שקיעתה. לכן אחי נשאר לבד כל היום ללא אוכל ועם איסור לגעת במשהו ובטח שלא לצאת החוצה, מפחד להלשנות. מדי חודש אמא הייתה מגיעה למשפחות שהסתירו אותי ואת אחי כדי לשלם וכמובן כדי לראותנו. פעם אחת כשהגיעה לאחי היא מצאה אותו חיוור ורזה מאוד. היא שאלה אותו למה הוא כל כך חיוור אבל בהתחלה לא רצה לענות. לבסוף בגלל הלחץ שאמי הפעילה עליו הוא סיפר לה את התנאים שבהם חי. אמי לא חשבה פעמיים. היא ישר לקחה אותו ויחד הלכו לכנסייה של הכפר. הכומר היה לבדו ואמי ניגשה אליו עם אחי ואמרה לו: "אני יהודייה וזהו בני". בנוסף, סיפרה לו את התנאים שבהם אחי חי. הכומר הציע לאמי להשאיר אצלו את אחי עד גמר המלחמה והוא יטפל בו וידאג לו. כנהוג בזמנים ההם בכפרים, הכמרים היו גם המורים של בית ספר יסודי. לכן אחי הצטרף לכיתה והכומר הסביר לתלמידים שבגלל הפיגור בחומר הוא יישאר אתו בהפסקות כדי להשלים חומר. בפועל הכומר היה קודם מביא לו אוכל ודואג שיגמור את כל האוכל. כך למעשה הציל את חייו.

כפי שסופר, אני הוסתרתי בפלנדריה ששם דיברו פלמית. לכן השפה הראשונה שלי הייתה פלמית. כשאמא הייתה מגיעה למשפחה שהסתירה אותי כדי לשלם, לתת מתנה קטנה (קצת אוכל) ולראותי, לא הבנתי מה היא אומרת מכיוון שדיברה צרפתית. למרות זאת עדיין הייתה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי ושהיא קרובה אלי כי היא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי… כמו אמא.
האזור שבו הוסתרתי היה אזור חקלאי, לכן יכולנו לצאת ולהתרחק קצת מהבית ולהיות לבד. כשאמא הייתה צריכה לחזור חזרה לרכבת, היא הייתה כל הדרך הארוכה בשדות מסתובבת מדי פעם כדי לראות אם אני עדיין שם. היא הייתה הולכת, מסתובבת, ובוכה. המשיכה כך עד שהייתי הופכת לנקודה קטנה. גם אני לא הייתי זזה ממקומי עד שלא ראיתי אותה יותר.

הורי נשארו בבריסל. כמו בכל אזור שכבשו הנאצים, היה מאוד מסוכן. לדוגמה: יום אחד הגיע חייל גרמני לבניין וצלצל בדלת למטה. אמי ירדה ופתחה את הדלת, מצאה מולה את החייל הגרמני. החייל אמר לאמי שגרה בבניין זה משפחת זלצמן. אמי ענתה לו שיש לו טעות ושכאן אין שום משפחת זלצמן. החייל הלך. אמי עלתה לאבי ואמרה לו שהגיע הזמן לזוז מפה כי ברור שהייתה הלשנה. אבי ענה שאין צורך כי אם כבר אמרת לו שאין אז הוא לא יחזור. למרות זאת למחרת חזר אותו חייל. שוב אמי ירדה והחייל אמר לה שאין שום טעות ושכן גרה פה משפחת זלצמן. אמי לא התבלבלה והיא אמרה לו בטון בטוח "אתמול היית ואמרתי לך שאין משפחת זלצמן. אם אתה לא מאמין לי אז בוא תעלה אתי. בקומת קרקע גרה משפחה, בקומה ראשונה אני גרה ובקומה שנייה גרה משפחה". הטון היה כל כך משכנע ובטוח שהחייל פשוט הלך. אמי שוב עלתה לאבי ואמרה לו בצורה ברורה שעכשיו כבר חייבים ללכת.
ביום הכרזת גמר המלחמה הייתה אופוריה ותהו ובוהו עצום בעיר. כולם יצאו לרחובות והייתה התפרצות של שמחה. החיילים האמריקאים עברו עם הטנקים ברחוב וזרקו ממתקים להמון. ליד זה היו גם חיסולי חשבונות עד לרצח. אמי אפילו לא חיכתה יום כדי לאסוף את אחי ואותי. היא פילסה לעצמה את הדרך בתוך כל הבלגן והחזירה אותנו הביתה."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…