דלג לתוכן הראשי

ילדים במחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים






מחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים משמעו להימצא בבריחה מתמדת ממקום למקום, ופירושו לסבול רעב , צמא וקור. לחיות מתוך חוסר וודאות תמידי ביחס להווה , ולבצע מעשים שיש בהם כדי לסכן את החיים , אם על מנת לספק את צרכי הקיום הבסיסיים , ואם כדי להילחם בנאצים.

 רינה , ילדה שהתחבאה ביערות עם אביה , ומאוחר יותר הצטרפה לפרטיזנים , סיפרה : "אני זוכרת שהייתי כל הזמן עירנית , אף פעם לא ידענו אם נשרוד את הדקה הבאה. רוב הזמן הייתי רעבה , היה לי קר , ופחדתי שאתפס על ידי הגרמנים או על ידי האוקראינים. אני זוכרת כמה שמחה וגאה הייתי כשאבי וכמה חברים פרטיזנים שלו הצליחו במבצע שתכננו נגד הגרמנים".

לילדים שחיו ביערות ו/או בקרב הפרטיזנים הייתה תחושת שליטה גבוהה יותר ולכן גם תחושת הרווחה הפסיכולוגית הייתה יותר גבוהה.

חלק מהילדים שהתחבאו ביערות שהו שם עם קרוב משפחה אחד ( הורה , אח וכדומה) , כך נחסכה מהם התחושה שננטשו על ידי משפחתם. יתר על כן, מרבית הניצולים שהצטרפו לפרטיזנים שמרו על זהותם המקורית ( שמם הפרטי, שם משפחתם, ודתם) , והשתייכו למעשה לקבוצה שתפשה את מעשיה כגבורה וכאתגר. עצם ההשתייכות לקבוצה כזו שימר כנראה את תחושת השייכות הן ללאום היהודי והן לעם הנכבש.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי ילדים רבים לא השתייכו לפרטיזנים אלא התחבאו בעצמם ביערות , נדדו ממקום למקום והצליחו לשרוד ביערות ולעמוד בכל פגעי הטבע בגפם, לעתים קרובות במשך זמן רב. ייתכן אפוא שילדים שהיו בעלי משאבים רבים יותר מלכתחילה, הם גם אלו שהצליחו למצוא מחבוא ביערות ו/או להצטרף לפרטיזנים, ומה שאנו מוצאים אצלם כיום הן אותן תחושות של זהות עצמית , שליטה ויכולת אשר סייעו להם גם לאחר המלחמה.

מקור וקרדיט :
רחל לב-ויזל , מריאן אמיר , , ילדות אבודה – קונטקסט ההישרדות , מצוקה נפשית ואיכות חיים בקרב אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה " , בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה : ילדים –ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 .  ע"ע 137-151.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…