דלג לתוכן הראשי

תיאוריית ההיתקשורת ( Attachment theory) וילדים בשואה




אחת התיאוריות שעשויות לסייע בידנו לבחון את הקשר בין קשרי הורים וילדים בתקופת השואה היא תיאוריית ההיתקשרות כפי שגובשה בידי בולבי ( Bowlby ). לדבריו , מידת הפגיעות של אדם למצבי דחק וחרדה מושפעת הן מהתפתחותו המוקדמת והן מנסיבות חייו בהווה. להתקשרות המוקדמת עם ההורה נודעת חשיבות מיוחדת בשימורה של יציבות רגשית בבגרות.  כאשר הילד מרגיש חוסר בטחון או חושש לאובדן בטחון בתוך הקשר , עלולה להתפתח התקשרות חרדתית. בולבי ציין כי ילדים  החווים את דמויות ההתקשרות כזמינות ותומכות רגשית,  מפתחים ייצוגים פנימיים שלהן בתור שכאלה, וכך הם לומדים בהדרגה לראות את עצמם כבעלי יכולת ( קומפטנטים) וראויים לאהבה. בהמשך משתמש הילד בהורה כבסיס בטוח שממנו הוא יכול לבדוק את העולם וללמוד יוזמות חדשות.

ואילו ההפך הוא הנכון לגבי ילדים החווים הורים שאינם מגיבים ולא זמינים. הם מפתחים מודלים הוריים של דחייה, ולפיכך נוטים לראות את עצמם כבלתי מסוגלים לעורר אהבה כאשר הם עצמם הופכים להורים.

כיצד יכולה אפוא תיאוריה זו לסייע לנו להבין את השפעתה של השואה על המשפחות שחוו אותה ?

מתוך נרטיבים של ילדים ניצולים אנו למדים , שכאשר החיים נעשו מסוכנים , הם נטו לתפוש את הוריהם ככאלה שאינם מסוגלים להעניק להם תחושת בטחון ותמיכה פיסית. לעתים נואשו ההורים מהניסיון לגונן והותירו בידי ילדיהם את הטיפול בצרכיהם הפיסיים. לעתים יצאו הילדים בגפם על מנת לשרוד. במקרים נדירים  היו גם הורים שנטשו את ילדיהם והשאירו אותם לבדם אל מול הסכנות. כדי להבטיח את עתידו הפיסי של הילד , נאלצו הורים רבים להשאיר את ילדיהם הצעירים לבדם לפרקי זמן שונים, כדי שיוכלו לצאת לעבוד, לחפש מזון או למצוא לילדים מחסה אצל משפחות גויים או במנזרים. ההורים נקטו צעדים אלה בתקווה שיעניקו לילדיהם סיכוי טוב יותר לשרוד, אך הילדים היו תכופות צעירים מכדי להבין מדוע השאירו אותם הוריהם לבדם , או הפקירו אותם בידי זרים.
במקרים אחרים הכינו הורים את ילדיהם להישרדות בכוחות עצמם, היו שלימדו  את הילדים  לשנן בעל פה כתובות של קרובי משפחה , לשקר בנוגע לגילם ולהתחזות למבוגרים יותר בזמן סלקציות במחנות הריכוז או שלימדו אותם כיצד יוכלו להסתיר את זהותם היהודית.  המשותף למעשים הללו ולאלה שפורטו לעיל הוא , שבתנאי חיים רגילים , הורים לא היו מציעים , קל וחומר לא היו מעודדים התנהגות מסוג זה.

במצבים כאלו  הילדים לא היו בטוחים למה יובילו פעולותיהם החדשות , ואף לא היו בטוחים למה עליהם לצפות בעתיד מהוריהם. זאת ועוד , כאשר ההורים אכן הצליחו לדאוג לילדיהם מבחינה פיסית , תכופות בא הדבר על חשבון צרכיהם הרגשיים של הילדים , מה שהוביל במקרים רבים לחסימה רגשית שנמשכה שנים רבות לאחר תום המלחמה.

מקור וקרדיט :

ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007,  ע"ע 110-133 . 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…