דלג לתוכן הראשי

רומן פריסטר , נער בן 15 , היתקלות בלילה עם הנאצי אמון גת במחנה פלאשוב




"במחנה פלאשוב למדתי את המבוא לתורת ההשרדות. הרעב הציק לי כל הזמן. אבי ואני עבדנו בבתי מלאכה שונים, אבי במרפדיה , אני בבית מלאכה לעיבוד מתכות . בלילות לנו בצריפים מרוחקים זה מזה . רק בערבים , בפרק הזמן הקצר שבין סיום העבודה לבין כניסת העוצר , יכולתי לבקרו. "

בלילות העוצר במחנה הרהיב הנער רומן פריסטר עוז והיה עובר בחשאי את הדרך מצריפו לצריף הלינה של אביו. לילה אחד אתרע מזלו ומפקד מחנה פלאשוב, אמון גת , הנאצי האכזרי  ביותר יצא בעצמו לסיבוב במחנה בלילה.

 "מתוך מעבר צר בין שני מחסני ציוד נשמעה קריאה :

"מה אתה עושה פה יהודון מזוהם ? "

לקראתי בא מפקד המחנה אמון גת . אמון גת נמנה עם אותו סוג של הנאצים הכי אכזריים .  הוא הפך את המחנה לאחוזתו הפרטית ונהג להרוג את קורבנותיו במהירות .

מול האיש הזה ניצבתי חסר מגן ומודע לקיומן של תקנות שקבעו מיתה בתלייה על הפרת עוצר.

"עמוד דום "  רעם אמון גת.

גם אילו רציתי לא יכולתי לנוע . רגלי היכו שורש בקרקע. משותק מפחד עקבתי אחר ידו הימנית . היא ירדה לאיטה אל נרתיק האקדח . הנשק נשלף . הקנה כוון לעברי. עתה שיחק איתי משחק חתול בעכבר . הוא השהה את הלחיצה על ההדק, נהנה מהפגנת כוחו , מציפייתי הדרוכה למוות. הוא ידע שברגע שבה ילחץ על ההדק ייגמר המשחק המהנה. לא אמדתי את הזמן שחלף עד שהחליט לשים קץ לשעשוע .

שמעתי את צלילה המתכתי של הנצרה שנקשה לריק. הכדור לא נפלט. גת קילל את המחסנית שלא הזינה כראוי את בית הבליעה. הוא ניסה לטעון מחדש את אקדחו , לא ראיתי מדוע לא עלה הדבר בידו. קולו הנרגז היה הדבר האנושי היחיד במעמד המפחיד הזה. רוגזו החזיר לי את היכולת לחשוב  ולפעול : עלי להימלט , לברוח , לרוץ כל עוד נפשי בי ! הסתובבתי ופתחתי בריצה מטורפת. לא ידעתי לאן אני רץ. מאחורי גבי נשמעה קריאה חוזרת של מפקד המחנה הנאצי אמון גת :

"עצור , יהודון מזוהם! "

עצרתי . נצמדתי אל קיר אחד הצריפים . ביקשתי להתמזג איתו, להישאב אל תוך האפילה, להתמוסס בה. נשמתי בכבדות . בדממה שהתפרשה מעל המחנה נשמעה נשימתי כתקיעות בשופר. ניסיתי לחנקה בתוך ריאותי , פן תסגיר את מקום מחבואי . לשווא.

הוא לא שמע אותי . אני שמעתי אותו. קללותיו התרחקו והלכו עד שנדמו. הוא איבד את עקבותי. צנחתי על הקרקע. נחתי. לא ראיתי עוד את זנבו של כוכב שביט, אך ידעתי בוודאות שהמשאלה נענתה.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

ראה גם : על אמון גת בוויקיפדיה בעברית


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…