היכולת לשמר במפורש , לאבד או לשחזר זיכרונות טראומטיים היא ככל הנראה, יכולת
אינדיבידואלית ביותר ותלויה בגורמים שונים , ביניהם חומרת הדחק ומשך הדחק בזמן
האירוע. יתר על כן , כאשר הזיכרונות נשמרים, בדרך כלל הם מורכבים מרשמים רגשיים
סובייקטיבים מהאירוע.
בתקופת המעבר שבין גיל העמידה לזקנה , תקופת החיים שאליה מגיעים עתה
הניצולים שהיו תינוקות בתקופת השואה, מתרחש תהליך שאינו מובן לנו על בוריו. כפי
שנמצא אצל ניצולי שואה מבוגרים יותר , ניכרת נטייה לתכיפות גדולה יותר של בעיות
הקשורות בתסמונת פוסט טראומטית, לעומת תקופת חיים קודמות. הגורמים המעוררים מתחברים לזיכרונות מובלעים או
מפורשים, ובמקרים רבים נראה שהם תלויי מצב ואינם נתפשים בהכרח כשייכים לחוויות
רגשיות שליליות. משום כך, התסמינים מפחידים ומביכים עוד יותר ואי אפשר להסבירם
לזולת. אירועים כמו חתונה של אחד הילדים, הולדת נכד או אירוע חיובי לא צפוי,
עלולים לעורר תסמינים זהים לאלה שמתעוררים נוכח חוויות שליליות הקשורות לאובדן
ולפרידה. לעתים קרובות מאד ניתן לחלץ מתסמינים אלה שיירי טראומה של הילדות
המוקדמת, כמו בכי מופרז ,רגשות חרדה ופאניקה, סיוטים, אובדן שליטה וויסות אפקט,
דיכאונות ובעיות סומטיות . כל אלה מערערים במקרים רבים את האני כאשר ההרגשה שמדובר
בתופעות מבישות שיש להסתירן. מצב זה גורם לתחושות של בידוד ובדידות שעלולות להחריף
מאוד. כזהו, למשל המקרה של אברהם, אשר מדגים בעיה זו.
אברהם הגיע לטיפול עייף עד מוות ואובד
עצות. במשך הפגישה בקושי הצליח להוציא מפיו
מילה, משום שלא הצליח להפסיק לבכות. ממעט המילים שאמר עלה שהבכי הפך לבעיה
לאחר שנולדו נכדיו. הוא לא יכול היה לסבול את
ביקוריהם , אך התבייש לגלות לאשתו ולילדיו שאין הוא מסוגל לשאת את בכיים של
התינוקות. בהדרגה, כשהצליח להשתלט על בכיו, פירט את הבעיות מהן הוא עצמו סובל. הוא סבל לא רק מבכי התינוקות, אלא גם מסיוטים שבהם
חיילים גרמנים רודפים אחריו. תכופות התעורר מבועת ( בפאניקה) , קצר נשימה, ופחד
לשוב ולהירדם. הדאיג אותו גם חוסר שליטה הולך וגובר בביטוים של כעס. בשלב מאוחר
יותר נזכר כשילדיו היו קטנים , היה עוזב תמיד את הבית.
אברהם נולד ב1941. כמה חודשים אחרי לידתו החליטו הוריו לפצל את המשפחה. אביו
הצטרף לפרטיזנים. שני הילדים הגדולים יותר נשארו עם הסבתא, ואילו אמו לקחה אותו
ואת אחותו בת השנתיים למקום מסתור בהרים. הם גרו בעיקר במערות . אסור היה לאברהם
להשמיע רעש. ממה שסיפרה לו אמו הוא יודע שפעם אחת, כשחיילים גרמנים ערכו חיפוש
באזור, אמו הייתה מוכרחה להשתיקו והחזיקה את כך ידה על פיו עד שהכחיל כולו, וכי
מאז אותו אירוע לא בכה ולו פעם אחת.
כאשר קיבל עזרה נפשית במציאת הקשרים בין הבעיות המציקות לו לבין סיפור הטראומה שלו, הגיע להבנה קוגנטיבית והורגשה
הקלה מסויימת בתסמינים...
מקור המידע :
אלישבע ון דר האל ,
דניאל ברון , " פעוטות ניצולי שואה , אז ועכשיו : השלכותיהן של חוויות
טראומטיות בראשית הילדות המוקדמת, , בתוך:
זהבה סולומון וג'וליה צ'ייטין , ילדות בצל השואה , הוצאת הקיבוץ המאוחד ,
2007 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה