רומן פריסטר , בן 15 , בעבודת פרך בין קרוניות הפלדה במפעל כפייה של הנאצים

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

מחנה הכפייה של עובדי הפלדה שכן בחלקה העילי של העיירה סטאראחוביצה במחוז קיילצה שבפולין. מחנה עבודות הכפייה הוקם על קו פרשת המים , מרחק מה מבתי הפועלים והכורים , קראו לו "מאביובקה" על שם מכרה של עפרות ברזל שפעל בסביבה.

במחוז היו פזורים עוד מחנות כשלנו, כולם מאוכלסים אסירים, יהודים ולא-יהודים, כולם נועדו להניע את גלגלי תעשיית החימוש הנאצית. המזון לעובדי הכפייה היהודים ניתן בצמצום רב ובקושי ניתן היה להתקיים ממנו.   הנער רומן פריסטר בן 15 ואביו הצליחו לשרוד במחנה כפייה בזכות החסד של חצרון פולני ,שהבריח להם למחנה הכפייה הסגור מנות מזון אותן החביא באחד המסתורים במפעל פלדה. רומן פריסטר, הנער הצליח לשרד בעבודת הפרך , אך אביו ד"ר למשפטים ,שהיה בזמנו מבכירי עורכי הדין בפולין , לא החזיק מעמד כי מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.

כותב רומן פריסטר ז"ל בספרו האוטוביוגראפי דיוקן עצמי עם צלקת,  דביר,1993:

"האור בחוץ היה מלא עדיין כאשר חזרתי מקרית הפלדה. בן חמש עשרה הייתי הצעיר בקבוצת מפעילי תנורי זימנס-מארטן. קרית הפלדה של עובדי הכפייה סופחה רשמית לתשלובת " הרמן גרינג ורקה"  , ובחסות שמו של מרשל הרייך שוב התיכו בה עפרות וגרוטאות ברזל כדי לצקת פלדה שדרושה הייתה לנאצים כאוויר לנשימה. המפעל יצר גופי פצצות וקני תותחים ארוכי-טווח.

הלהבות בתנורי זימנס-מארטן בערו בלי הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. במשך חודשים ארוכים, במשך 16 שעות ביממה, הנער רומן פריסטר ואביו  דחפו קרוניות שהובילו את גושי הפלדה , אחרי שהתחשלו בחול, מאולם היציקות אל אולם בקרת האיכות. הקרוניות הישנות חרקו בכל עקומה ונטו לרדת מהמסילה הצרה. כל אימת שקרה הדבר, הלמו מנהלי העבודה הגרמנים באסירים היהודים במוטות ברזל עד שהרימו אותן שוב וחזרו להמשיך בעבודת הפרך.  כל קרונית , משקלה היה חצי טונה לפחות. גם אם לא היו סדיסטים מבטן ומלידה , הנסיבות הוציאו את האכזריות החבויה בנפשם. הם נראו אחוזי בולמוס יעילות ותפוקה. אולי מפני שחששו כי כל איחור קטן יכריע את גורל המלחמה שלא לטובתם, הם ידעו היטב שתבוסה , פירושה קץ החלום הנאצי , שהבטיח מכונית פולקסוואגן לכל בני הגזע הארי הטהור. "

"יום העבודה הארוך והמייגע הכניע חזקים ממני. תנורי זימנס-מארטן פלטו חום של אלף ושש מאות מעלות , וכל אימת שהיו נפתחים כדי לירוק החוצה את תוכנם המותך, היה מכה בנו גל של גזים רעילים. היה זה גיהינום שצולה את קורבנותיו בקרית הפלדה של סטאראחוביצה."

הנער רומן פריסטר ניצל כי החצרן הפולני המשיך להניח כל כמה ימים בקבוק חלב וחצי כיכר לחם בערימת הגרוטאות  במפעל הפלדה , במקום שבו האיטו הקרוניות את מהלכן בגלל העיקול במסילה.

" לאבי היה תירוץ להתכופף, כביכול כדי לבדוק אם לא ירדה הקרונית מן הפסים, אך למעשה כדי לאסוף את החבילה של המזון. אבי הסתפק בלגימה אחת מהבקבוק ובנגיסה קטנה מהלחם. "אינני רעב"  היה מסביר והאיץ בי לגמור את היתר מהר ככל האפשר. אילו נתגלינו על ידי הגרמנים, היינו צפויים לעינויים כדי להסגיר את מיטיבנו. ואילו גילו את סודנו עמיתנו האסירים, היינו צריכים להתחלק אתם באוכל. עשיתי אפוא כמצוות בן צייתן. רק כסיל היה מאמין  שאבי לא היה רעב. הלחם הדביק מילא את חלל פי, טעם גן עדן דבק בחיכי.

ספק אם הייתי עומד בתלאות העבודה המפרכת בבית הציקה אילולא המזון הנוסף. ייתכן שאילו לא ויתר אבי על רוב המנה , גופו לא היה נכנע למחלה.

ראיתי כיצד תש והלך כוחו של אבי בעקבות עבודת הפרך מה גם שעבד כאשר מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.  הוא הסתיר את מחלתו גם מפני , עד שבשעת מסדר בוקר כשלו רגליו והוא צנח ארצה כשק מלא צמר גפן.  הוא נלקח לצריף "בית החולים" אשר מעולם לא דרכה בו רגלו של רופא , יהודי או גוי."

 בלילות היה הנער רומן פריסטר מגיע לבקר את אביו החולה בצריף החולים תוך סיכון עצמי מהשומרים החמושים עם הכלבים שנעו במחנה הכפייה וגם מתוך סיכון לחשיפה לטיפוס הבהרות . אף לא אחד מהחולים בצריף החולים הצליח לשרוד וכולם נפטרו תוך ימים.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993