סיומה של המלחמה חולל שינויים גדולים בחייהם של
מרבית הפעוטות הניצולים. היו פעוטות שהסתתרו בבתי גויים וחזרו להורים ששרדו .
אחדים מהם זוכרים כמה נבהלו מהגברת או האדון שבאו לקחתם מבית המסתור הבטוח שלהם.
ההורים הפכו לזרים מטילי אימה. רבים מהיתומים נלקחו ממקומות המסתור בידי זרים של
ממש והועברו לבתי אומנה יהודיים או למוסדות אחרים. לרבים מהילדים המסתתרים לא
התאפשר להתרגל בהדרגה ובצורה מיטבית למצבם החדש, תוך שיתוף פעולה בין המטפלים
השונים. במקרים רבים שררו יחסי תחרות ועויינות בין אלה שהופקדו לשמור על שלומם של
הילדים , והיו גם פערים תרבותיים ודתיים .
ההורים לא ידעו כיצד
להתמודד עם הקונפליקט והאמביוולנטיות, כאשר מצד אחד , ברמה האישית, היה עליהם
להכיר טובה למצילי ילדיהם, ובמקביל לשנוא אותם כחלק מקולקטיב שהניח לשואה להתחולל.
אחת הסיבות להגירה ההמונית בשנים שלאחר המלחמה הייתה הרצון להרחיק את הילדים
מהתקשרויות קודמות עם הוריי המחבוא.
חלק מהתינוקות שהיו
במחנות עם אחד ההורים או עם שניהם הופרדו לאחר המלחמה, כאשר הם או הוריהם נשלחו
להחלים משחפת במקומות מבודדים, ובמקרים רבים אף בארץ אחרת. הורים אחרים היו חלשים,
מורעבים ו/או מדוכאים מכדי שיוכלו לטפל בילדיהם כראוי, לפיכך שלחו אותם למוסדות.
הורים שאיבדו את בני זוגם נישאו לעתים מחדש, עובדה שהוסיפה סיבוכים למבני
ההתקשרות. חלק מאחיהם של הפעוטות מתו במלחמה וילדים אחרים פגשו לראשונה באחים שעל
קיומם לא ידעו כלל, משום שהוסתרו במקומות שונים.
כאשר מתייחסים לרצף
הקשרים שנותקו בחיי הילדים, מובן וברור כי כל ניסיון שלהם ליצור קשרים (relational situations) חדשים היה קשה
ומסובך. פעוטות שהמשיכו במצב של התקשרות בטוחה יחסית , נאלצו להתמודד עם שינויים
מידיים וחריפים במערכות התקשרות לאחר המלחמה. השינוי היה בדרך כלל לרעה, כאשר על
מערכות ההתקשרות החל מכביד עול האובדן האדיר, אשר הממדים שלו רק החלו להתחוור
לדמוית המטפלות, וכזה היה המצב בין אם דמות
המטפלת הייתה ההורה המקורי, ובין אן אלה הורים אומנים יהודים או מטפלות
במוסד.
קרן בת 58, אם וסבתא למשפחה גדולה ,
מתייחסת לחוסר היכולת שלה להתחבר לרגש יגון על מות אביה שנפטר לפני זמן לא רב. היא
מודעת לכך שהאב היה תמיד טוב והוגן כלפיה,
אבל הואיל והיה שקוע במצבי רוח של יגון , מרירות ופחד, לא הצליח לעורר בה התייחסות
רגשית חיובית. אולי משום כך מעולם לא שכחה את היום שבו לקח אותה מ"אמא
ואבא" (ההורים האומנים הנוצרים שהסתירו אותה) כשהייתה רק בת ארבע. עד היום
היא שומרת באדיקות על רגש הנאמנות, החום והאהבה אליהם וממשיכה להתאבל על מותם, גם
לאחר 20 שנה. קרן מרגישה קשר בטוח לאמה הביולוגית ומשוכנעת שרק מתוך אהבה צרופה
מסרה אותה לידי זרים שיצילו אותה כשהייתה בת שישה חודשים, לפני שהאם נלקחה אל
מותה.
מה קרה לתינוקות אחרים , אלה שלאחר
התייתמותם זכו לטיפול אוהב מצד הורים אומנים , אשר יצרו עימם התקשרויות בטוחות ,
ובהמשך הפכו לילדיהם המאומצים? מרבית הפעוטות ניצולי השואה נאלצו להתמודד עם ריבוי
מערכות היתקשרות בשנות חייהם הראשונות. טראומה, אובדן ודחק מתמשך , נתנו קרוב לוודאי את אותותיהם בגיבושן של מערכות ההתקשרות
השונות, ולכך תרמה הסבירות שלפחות בחלק מאותן שנים ראשונות היה עליהם להתמודד גם
עם התקשרויות של חוסר בטחון.
מקור המידע :
אלישבע ון דר האל ,
דניאל ברון , " פעוטות ניצולי שואה , אז ועכשיו : השלכותיהן של חוויות
טראומטיות בראשית הילדות המוקדמת, , בתוך:
זהבה סולומון וג'וליה צ'ייטין , ילדות בצל השואה , הוצאת הקיבוץ המאוחד ,
2007 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה