דלג לתוכן הראשי

התקשרות והתמודדות בתרבות בתר-שואתית




 סיומה של המלחמה חולל שינויים גדולים בחייהם של מרבית הפעוטות הניצולים. היו פעוטות שהסתתרו בבתי גויים וחזרו להורים ששרדו . אחדים מהם זוכרים כמה נבהלו מהגברת או האדון שבאו לקחתם מבית המסתור הבטוח שלהם. ההורים הפכו לזרים מטילי אימה. רבים מהיתומים נלקחו ממקומות המסתור בידי זרים של ממש והועברו לבתי אומנה יהודיים או למוסדות אחרים. לרבים מהילדים המסתתרים לא התאפשר להתרגל בהדרגה ובצורה מיטבית למצבם החדש, תוך שיתוף פעולה בין המטפלים השונים. במקרים רבים שררו יחסי תחרות ועויינות בין אלה שהופקדו לשמור על שלומם של הילדים , והיו גם פערים תרבותיים ודתיים .

ההורים לא ידעו כיצד להתמודד עם הקונפליקט והאמביוולנטיות, כאשר מצד אחד , ברמה האישית, היה עליהם להכיר טובה למצילי ילדיהם, ובמקביל לשנוא אותם כחלק מקולקטיב שהניח לשואה להתחולל. אחת הסיבות להגירה ההמונית בשנים שלאחר המלחמה הייתה הרצון להרחיק את הילדים מהתקשרויות קודמות עם הוריי המחבוא.

חלק מהתינוקות שהיו במחנות עם אחד ההורים או עם שניהם הופרדו לאחר המלחמה, כאשר הם או הוריהם נשלחו להחלים משחפת במקומות מבודדים, ובמקרים רבים אף בארץ אחרת. הורים אחרים היו חלשים, מורעבים ו/או מדוכאים מכדי שיוכלו לטפל בילדיהם כראוי, לפיכך שלחו אותם למוסדות. הורים שאיבדו את בני זוגם נישאו לעתים מחדש, עובדה שהוסיפה סיבוכים למבני ההתקשרות. חלק מאחיהם של הפעוטות מתו במלחמה וילדים אחרים פגשו לראשונה באחים שעל קיומם לא ידעו כלל, משום שהוסתרו במקומות שונים.

כאשר מתייחסים לרצף הקשרים שנותקו בחיי הילדים, מובן וברור כי כל ניסיון שלהם ליצור קשרים (relational situations) חדשים היה קשה ומסובך. פעוטות שהמשיכו במצב של התקשרות בטוחה יחסית , נאלצו להתמודד עם שינויים מידיים וחריפים במערכות התקשרות לאחר המלחמה. השינוי היה בדרך כלל לרעה, כאשר על מערכות ההתקשרות החל מכביד עול האובדן האדיר, אשר הממדים שלו רק החלו להתחוור לדמוית המטפלות, וכזה היה המצב בין אם דמות  המטפלת הייתה ההורה המקורי, ובין אן אלה הורים אומנים יהודים או מטפלות במוסד.

קרן בת 58, אם וסבתא למשפחה  גדולה , מתייחסת לחוסר היכולת שלה להתחבר לרגש יגון על מות אביה שנפטר לפני זמן לא רב. היא מודעת לכך  שהאב היה תמיד טוב והוגן כלפיה, אבל הואיל והיה שקוע במצבי רוח של יגון , מרירות ופחד, לא הצליח לעורר בה התייחסות רגשית חיובית. אולי משום כך מעולם לא שכחה את היום שבו לקח אותה מ"אמא ואבא" (ההורים האומנים הנוצרים שהסתירו אותה) כשהייתה רק בת ארבע. עד היום היא שומרת באדיקות על רגש הנאמנות, החום והאהבה אליהם וממשיכה להתאבל על מותם, גם לאחר 20 שנה. קרן מרגישה קשר בטוח לאמה הביולוגית ומשוכנעת שרק מתוך אהבה צרופה מסרה אותה לידי זרים שיצילו אותה כשהייתה בת שישה חודשים, לפני שהאם נלקחה אל מותה.

 מה קרה לתינוקות אחרים , אלה שלאחר התייתמותם זכו לטיפול אוהב מצד הורים אומנים , אשר יצרו עימם התקשרויות בטוחות , ובהמשך הפכו לילדיהם המאומצים? מרבית הפעוטות ניצולי השואה נאלצו להתמודד עם ריבוי מערכות היתקשרות בשנות חייהם הראשונות. טראומה, אובדן ודחק מתמשך , נתנו קרוב  לוודאי את אותותיהם בגיבושן של מערכות ההתקשרות השונות, ולכך תרמה הסבירות שלפחות בחלק מאותן שנים ראשונות היה עליהם להתמודד גם עם התקשרויות של חוסר בטחון.

מקור המידע :
אלישבע ון דר האל , דניאל ברון , " פעוטות ניצולי שואה , אז ועכשיו : השלכותיהן של חוויות טראומטיות בראשית הילדות המוקדמת, ,  בתוך: זהבה סולומון וג'וליה צ'ייטין , ילדות בצל השואה , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 .


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…