דלג לתוכן הראשי

לנה קיכלר כאם חלופית




מתוך המאמר של ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .

הפעולות שנקטה והתכונות שגילתה לנה קיכלר בתקופת השואה ולאחריה תאמו את תפקידי האישה על פי חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים : היא דאגה לצרכים פיזיים בסיסיים של ילדים וילדות , מצאה קורת גג , השיגה מזון ופריטי לבוש . חזותה החיצונית תואה כהתגלמות הנשיות : עדינה וחיננית , מבטה רך, קולה מלטף, עיניה חמות וטהורות, פניה כפני אחות רחמנייה ולבה לב יהודי חם. כשנדרשה להגן על הילדים הביעה תקיפות וקשיחות כ"לביאה ממש" , כאילו עומדת מאחוריה קבוצה מאורגנת , כך האישה העדינה , שאין מאחוריה ארגון ומפלגה , נעשית בעת הצורך בעלת מרפקים.

משחר נעוריה אהבה ילדים , אהבה זו הניעה אותה לבחור במקצוע שבאופן מסורתי הוא מקצוע נשי כמו טיפול , הוראה וחינוך. הכשרתה הפדגוגית סייעה לה כשביקשה לשקם את הילדים והילדות.

הרצון והצורך להציל ילדים הועמד בניגוד לדה-הומניזציה שכפתה מדיניות הכיבוש הגרמני בשנות השואה.

כינויה "אמא" בפי הילדים התאפשר גם בגלל היעדרן הפיזי של האימהות הביולוגיות שלהם ובשל גילם של הילדים, שלעתים הופרדו מאימהותיהם בגיל צעיר מאד ולא תמיד זכרו אותן.

"הייתי אולי קשורה אליה ביותר מכל הילדים. הייתי קטנה וחלשה והיא הייתה לוקחת  אותי תמיד לחדר שלה. כשהיינו מגיעים למקום עם לינה הייתי ישנה איתה. קראתי לה אימא" , העידה ניצולה צעירה ( דרור, 1962).

כל השנים בארץ , שכבר בגרו  היו הילדים שהצילה מגיעים אליה הביתה להתייעצות עם בעיות של המשך לימודים, סידור בעבודה ואף בחירת בן-זוג. היא השושבינית הראשית בחתונותיהם , והיא גם העדה הראשית בעניין הפיצויים המגיעים להם מגרמניה. עדיין הם קוראים לה "אמא" והיא מכנה אותם "ילדיי",  " אני מאושרת שאני רואה אותם כך" , אמרה לנה קיכלר ב1962. "אני זוכרת איך נראו ב1945 וב1946 " . "אני משולבת בתוך חייהם והם משולבים בתוך חיי" . "אני שמחה מאד שהם הגיעו לביתי ושמחה מאד להכיר את הנכדים שלי " ( דרור, 1962) .

אושר זה לא היה בכדי : בתקופת השואה איבדה לנה קיכלר את בתה הביולוגית ובעלה עזב אותה. האובדן והבדידות הוערכו ככוח שהניע אותה לטפל באחרים, פעילות תובענית שהעסיקה אותה ונתנה משמעות לקיומה.

מקור וקרדיט :

ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .

ראו גם : 100 ילדים שלי


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…