דלג לתוכן הראשי

יהודה בקון , ילד בן 14 , ביחידת "העגלה הנוסעת" באושוויץ




 יהודה בקון , מאוסטראבה בחבל מוראביה ( צ'כוסלבקיה) , לאחר מכן צייר נודע בירושלים, הגיע לאושוויץ  בהיותו בו 14 , בדצמבר 1943. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב30 לאוקטובר 1964.

כשהגענו לאושוויץ , שיכנו אותנו בצריף . למחרת נאמר לנו : "מכאן לא תוכלו לצאת עוד, אלא דרך הארובה. אם תתנהגו יפה, יהיה לכם סיכוי להישאר בחיים עוד זמן-מה. אם לא תלכו לכיוון " והצביעו לעבר הגדר המחושמלת . כעבור יומיים נשלחנו למרחץ-אדים, היה עלינו להתפשט שם לגמרי, להכניס את כל חפצינו לשק, למלא שאלונים ולהישאר כך בעמידה , בקור , כל הלילה.
אחר כך התקלחנו , וניתנו לנו סמרטוטים שונים כדי התלבש בהם. לנו , הילדים נראה הדבר מצחיק, כי אחדים מאתנו נראו כמחופשים, שאינם דומים כלל לעצמנו. כל העניין נראה לנו אז כמו חגיגת פורים.

 הוכנסנו באושוויץ לאגף המכונה "מחנה המשפחות " למען האמת , כולנו היינו צריכים להישלח לתאי הגזים ב6 ביוני , שנת 1944, כי כבר חלפו ששת החודשים שניתנו לנו. אבל רק כעבור חודש נערכו הסלקציות .

הגברים והנשים, שהיו מסוגלים לעבוד , נשלחו למקום אחר. במקום נותרו רק הזקנים והילדים. ברגע האחרון נעשתה סלקציה נוספת : קבוצות של 70-80 ילדים בני 12 עד 16 . אני הייתי באחת הקבוצות הללו , הוכנסנו למחנה הגברים.
הגעתי ליחידה שכונתה "עגלה נוסעת" . היתה זו עגלה , שנמשכה בידי עשרים נערים . כך עלה בידי לראות את כל פינות מחנה אושוויץ . כך ידעתי בדיוק מה קורה באושוויץ . נכנסנו גם למחנה הנשים ולעתים קרובות – גם לכבשנים . עבודתנו היתה חלוקת שמיכות ולבנים. אבל ראשית כל היה עלינו להעביר לשימוש שוטף של המחנה חלק מן העצים , אשר שמשו בדרך כלל להסקת הכבשנים- בשביל שריפת הגופות. 

אני זוכר שיום אחד אמר לנו "קאפו" וינטר : "בנים , כבר גמרתם להעמיס , עכשיו אתם יכולים ללכת להתחמם קצת בכבשנים, כרגע אין שם אף איש אחד" .

כך אירע , שיכלונו לבקר בתאי-הגאזים , בכל מתקני במשרפה התת-קרקעית מספר 2 . היינו צעירים וכל דבר עורר בנו עניין . פעם אחת אמרתי לאחד מאנשי "הזונדר-קומנאדו" " ספר לי הכול , אולי , בכל זאת אצליח לצאת מפה חי , ואז אכתוב עליכם" .

הוא צחק מולי והסביר , שמכאן אף איש אינו יוצא חי,  ובכל זאת הסביר לי הרבה דברים מחרידים.

מכל קבוצת הנערים הקטנה , שניצלה בהתחלה , נותרו בחיים לאחר המלחמה 15 ילדים. כל השאר הומתו בתאי הגזים.

סולידריות בין הנערים
אני רוצה לספר עוד דבר אחד על אותם הימים: הפרידו אותנו מהורינו . ידענו בדיוק באיזה יום הם יובלו לכבשנים. אני חושב , שיכולנו גם לראותם בדרך שהוליכה לשם. אבל אף ילד אחד לא היה מסוגל לבכות. דבר מה נשבר בקרבנו. לא היינו עוד אנחנו עצמנו.

הילדים  ביחידת "העגלה הנוסעת" התקשרו מאד זה לזה. אני עצמי הייתי מוכן לתת את חתיכת הלחם האחרונה שלי לחבר שלי וידעתי כל הזמן , כי הוא היה נוהג עימי בדיוק כך. כשקדחתי או שלשלתי, המיר חברי את מנת המזון שלו באספירין או בגלולות אחרות\ ובכך הציל את חיי.

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…