דלג לתוכן הראשי

צבי ברגמן , נער בן 13, קופץ מהרכבת לאושוויץ


נובמבר 1943
"האירוע הכי עצוב וטראגי אשר קרה עד היום הזה, הוא האירוע בו אני ואמי נמצאים בימים ובשעות האחרונות ברכבת לאושוויץ  בדרכינו האחרונה . הרכבת אשר הובילה את בדרכה האחרונה, זו הרכבת הייתה אמורה להיות גם עבורי דרך אחרונה, אלמלא , הייתה נחישות ועקשנות של אמי, אשר עשתה כל שביכולתה, הפעילה את כל המאמצים ואת כל השכנוע כדי להציל את חיי..
אבן גורלית
אמי כל הזמן דברה אליי ובקשה, אמרה שאני חייב לנצל את ההזדמנות ולברוח. נתנה לי תקווה בכך שאת אבא לא לקחו כך , שיש לי לאן לחזור. וכשהיא הבחינה בפועל אוקראיני שסגר לנו את הפתחים עם חוט תיל היא נדחפה לפתח, הורידה מהאצבע את טבעת הנישואין, שזה היה דבר הערך האחרון עליו שמרה, נתנה אותה לפועל האוקראיני ובקשה תמורתה פטיש . פטיש הוא לא נתן, אבל נתן אבן. אבן גורלית . יש להניח שהודות לאבן הזאת נשארתי בחיים, ואולי עוד אנשים מהקרון נשארו בחיים . בקרון היו כמאה איש. היו גברים, נשים, נוער והיו גם שני תינוקות, שגם אותם קשה לשכוח. את הבכי והצרחות שלהם, שמעתי עוד לפני שנכנסתי לקרון, ואת הבכי והצרחות שלהם, שמעתי גם לאחר שקפצתי מהקרון
אחרי שקפצתי מהרכבת שכבתי זמן מה בתעלה צמודה לפסים כדי לא להתגלות לגרמנים, ששכבו על גגות הרכבת וירו בלי הרף לכל הצדדים. אחרי שקמתי התחלתי לחפש את המעיל שלי, אותו הורדתי לפני שקפצתי. ראשית בגלל הגודל הקטן (המצומצם) של הפתח ושנית כדי שיהיה לי קל ונוח לקפוץ . התחלתי לרוץ אחרי הרכבת בתקווה  כי אימא קפצה אחריי לפי הבטחתה. כל דמות של אישה שראיתי שרצה ימינה או שמאלה, רצתי אחריה וצעקתי ". אימא" היו לי נעליים עם סוליית עץ. השלג הרך היה נדבק לסוליה וזה היה מקשה מאוד עליי. כל כמה זמן עצרתי כדי לגרד את השלג, וכשהתעייפתי, התיישבתי קצת לנוח. הרכבת עברה במקום הזה דרך היער, הפסים עברו דרך תעלה, משני הצדדים גבעות מכוסות בשלג עמוק ועליו שכבו אנשים, חלקם כנראה מתים או חלקם עוד זזו. כתמי דם רבים בלטו על השלג . הגעתי למסקנה שאם אמי קפצה אחריי, כבר הייתי חייב לפגוש אותה. וכשהגיעו לאוזניי צעקות שונות לעזרה, החלטתי לבדוק אולי איי שוכבת פצועה. רוב האנשים שכבו על הבטן, כך שאם היה לי איזה חשד, הייתי חייב להפוך אותם . היה לי רצון רב למצוא את אמי . התמונות מהקרון הפכו אותי לילד אדיש, בלי רגש ואולי אף אכזר . אינני יודע כמה זמן המשכתי בעבודה זאת ואינני יודע כמה זמן הייתי עוד ממשיך אילולא צעקות ויריות של המשטרה האוקראינית, ששמעתי, הם היו קרובים מאוד . קפצתי לתוך היער ורציתי לברוח. לצערי , השלג ביער היה נדבק לנעליי בצורה מחרידה. הבנתי שבצורה כזאת לא אוכל להמשיך לרוץ ואז החלטתי להוריד מאחת הגוויות את הנעליים. התחבאתי עד שהשוטרים עברו ואז חזרתי. לצערי גיליתי שכנראה השוטרים הקדימו אותי ואם למישהו היו נעליים טובות, כבר נעלמו. התחלתי לחפש קצת ופתאום שוב שמעתי יריות ונביחות כלבים. כנראה שהשוטרים התלהבו מאוד מהצייד הזה ושלחו כמה חוליות, אחת אחרי השנייה ויתרתי על הרעיון הזה, הורדתי את נעליי, ובגרביים הסתלקתי לתוך היער. ואז פגשתי עוד 3 נערים, נערה אחת ואשה אחת. כולם לא מהאזור שלנו . התחלנו לחזור. בעצם הרבה ברירות לא היו לנו. ואף אחד לא ידע שהפעם אין יותר לאן לחזור. הגרמנים עשו חיסול כללי.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…