צבי ברגמן , נער בן 13, קופץ מהרכבת לאושוויץ

נובמבר 1943

"האירוע הכי עצוב וטראגי אשר קרה עד היום הזה, הוא האירוע בו אני ואמי נמצאים בימים ובשעות האחרונות ברכבת לאושוויץ  בדרכינו האחרונה . הרכבת אשר הובילה את בדרכה האחרונה, זו הרכבת הייתה אמורה להיות גם עבורי דרך אחרונה, אלמלא , הייתה נחישות ועקשנות של אמי, אשר עשתה כל שביכולתה, הפעילה את כל המאמצים ואת כל השכנוע כדי להציל את חיי..

אבן גורלית

אמי כל הזמן דברה אליי ובקשה, אמרה שאני חייב לנצל את ההזדמנות ולברוח. נתנה לי תקווה בכך שאת אבא לא לקחו כך , שיש לי לאן לחזור. וכשהיא הבחינה בפועל אוקראיני שסגר לנו את הפתחים עם חוט תיל היא נדחפה לפתח, הורידה מהאצבע את טבעת הנישואין, שזה היה דבר הערך האחרון עליו שמרה, נתנה אותה לפועל האוקראיני ובקשה תמורתה פטיש . פטיש הוא לא נתן, אבל נתן אבן. אבן גורלית . יש להניח שהודות לאבן הזאת נשארתי בחיים, ואולי עוד אנשים מהקרון נשארו בחיים . בקרון היו כמאה איש. היו גברים, נשים, נוער והיו גם שני תינוקות, שגם אותם קשה לשכוח. את הבכי והצרחות שלהם, שמעתי עוד לפני שנכנסתי לקרון, ואת הבכי והצרחות שלהם, שמעתי גם לאחר שקפצתי מהקרון

אחרי שקפצתי מהרכבת שכבתי זמן מה בתעלה צמודה לפסים כדי לא להתגלות לגרמנים, ששכבו על גגות הרכבת וירו בלי הרף לכל הצדדים. אחרי שקמתי התחלתי לחפש את המעיל שלי, אותו הורדתי לפני שקפצתי. ראשית בגלל הגודל הקטן (המצומצם) של הפתח ושנית כדי שיהיה לי קל ונוח לקפוץ . התחלתי לרוץ אחרי הרכבת בתקווה  כי אימא קפצה אחריי לפי הבטחתה. כל דמות של אישה שראיתי שרצה ימינה או שמאלה, רצתי אחריה וצעקתי ". אימא" היו לי נעליים עם סוליית עץ. השלג הרך היה נדבק לסוליה וזה היה מקשה מאוד עליי. כל כמה זמן עצרתי כדי לגרד את השלג, וכשהתעייפתי, התיישבתי קצת לנוח. הרכבת עברה במקום הזה דרך היער, הפסים עברו דרך תעלה, משני הצדדים גבעות מכוסות בשלג עמוק ועליו שכבו אנשים, חלקם כנראה מתים או חלקם עוד זזו. כתמי דם רבים בלטו על השלג . הגעתי למסקנה שאם אמי קפצה אחריי, כבר הייתי חייב לפגוש אותה. וכשהגיעו לאוזניי צעקות שונות לעזרה, החלטתי לבדוק אולי איי שוכבת פצועה. רוב האנשים שכבו על הבטן, כך שאם היה לי איזה חשד, הייתי חייב להפוך אותם . היה לי רצון רב למצוא את אמי . התמונות מהקרון הפכו אותי לילד אדיש, בלי רגש ואולי אף אכזר . אינני יודע כמה זמן המשכתי בעבודה זאת ואינני יודע כמה זמן הייתי עוד ממשיך אילולא צעקות ויריות של המשטרה האוקראינית, ששמעתי, הם היו קרובים מאוד . קפצתי לתוך היער ורציתי לברוח. לצערי , השלג ביער היה נדבק לנעליי בצורה מחרידה. הבנתי שבצורה כזאת לא אוכל להמשיך לרוץ ואז החלטתי להוריד מאחת הגוויות את הנעליים. התחבאתי עד שהשוטרים עברו ואז חזרתי. לצערי גיליתי שכנראה השוטרים הקדימו אותי ואם למישהו היו נעליים טובות, כבר נעלמו. התחלתי לחפש קצת ופתאום שוב שמעתי יריות ונביחות כלבים. כנראה שהשוטרים התלהבו מאוד מהצייד הזה ושלחו כמה חוליות, אחת אחרי השנייה ויתרתי על הרעיון הזה, הורדתי את נעליי, ובגרביים הסתלקתי לתוך היער. ואז פגשתי עוד 3 נערים, נערה אחת ואשה אחת. כולם לא מהאזור שלנו . התחלנו לחזור. בעצם הרבה ברירות לא היו לנו. ואף אחד לא ידע שהפעם אין יותר לאן לחזור. הגרמנים עשו חיסול כללי.

לתיעוד המלא באתר לדורות