פרידה איווניר : "נדדתי עם גנרל נאצי "

"החלטתי לתת עדות זו כי הנושא בערב יום השואה השנה הוא ילדים בשואה. אני רוצה שהילדים של היום ידעו שהיה עולם אחר, עולמם של ילדי השואה, עולם בו הילדות הפכה להישרדות.  

הילדות שלי רוויה בתמונות קשות מאד ובהרבה "חורים שחורים". אין בה סדר כרונולוגי אלא מקטעים של מידע שאני זוכרת  השזורים במידע שמצאתי מאוחר יותר.

אין לי תעודות הכול אבד.

אינני יודעת בדיוק מתי חל יום הולדתי. נולדתי בצרנוביץ שברומניה. בת יחידה בשם פרידה איווניר להורים שעסקו בפרוונות.
הייתי קטנה, אולי בת ארבע,   כשהנאצים נכנסו לצרנוביץ.
מיד עם כניסתם ב – 1941  אספו הגרמנים את כל היהודים וריכזו אותם בגטו. אח"כ העבירו אותנו לטרנסניסציה בברשהד, גטו ידוע לשמצה, גטו אימים. בגטו שררו תנאים נוראיים: צפיפות, רעב ומחלות. אנשים חלו ומתו – את המתים אספו בעגלות עליהם נערמו הגוויות תמונת העגלה "הענקית" ועליה הגוויות מלווה אותי עד עצם היום הזה. 

יום אחד לקחו את הורי, אמא כבר הייתה מאד חולה וסיפרו לי שהיא מתה בדרך. גם אותה אספו בעגלת המתים.

לאחר שהורי נלקחו בטרנספורט נשארתי עם בת השכנים שהייתה נערה בת 15-16 מאד יפה. אני זוכרת שלקחו אותנו בטרנספורט – כולם הולכים בשדה מלא שלג ובוץ אוקראיני (עד היום אני לא מסוגלת לשאת קור ברגלים).

הנערה ואני נשארנו מאחור, כנראה שהתעכבנו בגלל שהייתי קטנה והלכתי לאט. נשארו שתינו בבוץ האוקראיני המקפיא. התחיל להחשיך. מרחוק ראינו אור, מעין נצנוץ. היה זה בית. נגשנו לבית, דפקנו בדלת. בבית גר גנרל נאצי עם אשתו ללא ילדים. ספרנו שאנחנו גרמניות ושטעינו בדרך, שתינו דברנו גרמנית טובה והנערה נראתה ממש גרמניה. עד היום לא ברור לי איזה סיפור כיסוי היא ספרה, אבל זוג הגרמנים אסף אותנו לביתו.

בתוקף תפקידו נדדו הגנרל הגרמני ואשתו עם חייליו ברכבות ממקום למקום ברחבי אירופה ואנחנו חיינו איתם ברכבות. כל פעם שירדנו באיזו תחנה מהרכבת לשירותים, הנערה הייתה לוחשת לי: אל תשכחי שאת יהודיה, אל תדברי עם אף אחד. כשהלנו לישון היא הייתה מצמידה אותי אליה ומחבקת אותי חזק חזק. מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה קורבן להתעללות מינית של הגנרל הנאצי ואולי גם של החיילים ואני הייתי מעין הגנה בשבילה.

אחרי מספר חודשים הגענו יחד עם הגנרל ואשתו לבוקרשט.
הנערה הצליחה לברוח ואני נותרתי לבדי עם המשפחה הגרמנית. הייתי בשוק כשהיא נעלמה חשתי אובדן קשה – גם היא אבדה לי. 

אחרי מספר חודשים חטפו אותי באישון לילה מבית הגרמנים. הסתבר שהחוטפים היו שליחים מארץ ישראל שהנערה יצרה עמם קשר והצטרפה אליהם. 

השליחים הסתירו אותנו והעבירו אותנו ממקום למקום כשאני לבושה בבגדים של בן, כדי שלא יזהו אותי כי הגרמנים חיפשו אחרי.

מכאן ואילך המטרה הייתה לעלות לארץ ישראל. פעמיים היינו אמורות לעלות לספינות וכל פעם דחו אותנו. מסתבר ששתי האוניות שהיינו אמורות לעלות עליהן טבעו. בסופו של דבר עלינו על הספינה השלישית והגענו לארץ ישראל באוגוסט 1944.
איש לא חיכה לנו כשהגענו לארץ. 

למרות שלנערה היה חבר בארץ אותו הכירה עוד ברומניה הוא לא קיבל את פנינו בנמל כיוון שהיינו רשומות כנוסעות הספינה שטבעה. מעתלית אספו חברת נוער לקיבוץ עין שמר ואני הלכתי עם הנערה וחברת הנוער.

הילדות בקיבוץ הייתה פרק קשה עבורי לא פחות מהפרק הקודם. לא ידעו אז איך להתייחס אל ילדי השואה, רצו בבת אחת להפוך אותנו לילדים ישראלים. לא הסכימו לדבר איתי גרמנית למרות שהגננת הייתה ילידת גרמניה.  וגם הורידו בכוח את הדבר היחידי שנשאר לי מבית הורי – עגילי הזהב – שאבדו לי לעד."

   מקור המידע : עדות של ניצול שואה - שואה והגבורה - דף הבית - 022.co.il