דלג לתוכן הראשי

פרידה איווניר : "נדדתי עם גנרל נאצי "



"החלטתי לתת עדות זו כי הנושא בערב יום השואה השנה הוא ילדים בשואה. אני רוצה שהילדים של היום ידעו שהיה עולם אחר, עולמם של ילדי השואה, עולם בו הילדות הפכה להישרדות.  
הילדות שלי רוויה בתמונות קשות מאד ובהרבה "חורים שחורים". אין בה סדר כרונולוגי אלא מקטעים של מידע שאני זוכרת  השזורים במידע שמצאתי מאוחר יותר.

אין לי תעודות הכול אבד.

אינני יודעת בדיוק מתי חל יום הולדתי. נולדתי בצרנוביץ שברומניה. בת יחידה בשם פרידה איווניר להורים שעסקו בפרוונות.
הייתי קטנה, אולי בת ארבע,   כשהנאצים נכנסו לצרנוביץ.
מיד עם כניסתם ב – 1941  אספו הגרמנים את כל היהודים וריכזו אותם בגטו. אח"כ העבירו אותנו לטרנסניסציה בברשהד, גטו ידוע לשמצה, גטו אימים. בגטו שררו תנאים נוראיים: צפיפות, רעב ומחלות. אנשים חלו ומתו – את המתים אספו בעגלות עליהם נערמו הגוויות תמונת העגלה "הענקית" ועליה הגוויות מלווה אותי עד עצם היום הזה

יום אחד לקחו את הורי, אמא כבר הייתה מאד חולה וסיפרו לי שהיא מתה בדרך. גם אותה אספו בעגלת המתים.

לאחר שהורי נלקחו בטרנספורט נשארתי עם בת השכנים שהייתה נערה בת 15-16 מאד יפה. אני זוכרת שלקחו אותנו בטרנספורט – כולם הולכים בשדה מלא שלג ובוץ אוקראיני (עד היום אני לא מסוגלת לשאת קור ברגלים).

הנערה ואני נשארנו מאחור, כנראה שהתעכבנו בגלל שהייתי קטנה והלכתי לאט. נשארו שתינו בבוץ האוקראיני המקפיא. התחיל להחשיך. מרחוק ראינו אור, מעין נצנוץ. היה זה בית. נגשנו לבית, דפקנו בדלת. בבית גר גנרל נאצי עם אשתו ללא ילדים. ספרנו שאנחנו גרמניות ושטעינו בדרך, שתינו דברנו גרמנית טובה והנערה נראתה ממש גרמניה. עד היום לא ברור לי איזה סיפור כיסוי היא ספרה, אבל זוג הגרמנים אסף אותנו לביתו.

בתוקף תפקידו נדדו הגנרל הגרמני ואשתו עם חייליו ברכבות ממקום למקום ברחבי אירופה ואנחנו חיינו איתם ברכבות. כל פעם שירדנו באיזו תחנה מהרכבת לשירותים, הנערה הייתה לוחשת לי: אל תשכחי שאת יהודיה, אל תדברי עם אף אחד. כשהלנו לישון היא הייתה מצמידה אותי אליה ומחבקת אותי חזק חזק. מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה קורבן להתעללות מינית של הגנרל הנאצי ואולי גם של החיילים ואני הייתי מעין הגנה בשבילה.

אחרי מספר חודשים הגענו יחד עם הגנרל ואשתו לבוקרשט.
הנערה הצליחה לברוח ואני נותרתי לבדי עם המשפחה הגרמנית. הייתי בשוק כשהיא נעלמה חשתי אובדן קשה – גם היא אבדה לי

אחרי מספר חודשים חטפו אותי באישון לילה מבית הגרמנים. הסתבר שהחוטפים היו שליחים מארץ ישראל שהנערה יצרה עמם קשר והצטרפה אליהם
השליחים הסתירו אותנו והעבירו אותנו ממקום למקום כשאני לבושה בבגדים של בן, כדי שלא יזהו אותי כי הגרמנים חיפשו אחרי.
מכאן ואילך המטרה הייתה לעלות לארץ ישראל. פעמיים היינו אמורות לעלות לספינות וכל פעם דחו אותנו. מסתבר ששתי האוניות שהיינו אמורות לעלות עליהן טבעו. בסופו של דבר עלינו על הספינה השלישית והגענו לארץ ישראל באוגוסט 1944.
איש לא חיכה לנו כשהגענו לארץ. 

למרות שלנערה היה חבר בארץ אותו הכירה עוד ברומניה הוא לא קיבל את פנינו בנמל כיוון שהיינו רשומות כנוסעות הספינה שטבעה. מעתלית אספו חברת נוער לקיבוץ עין שמר ואני הלכתי עם הנערה וחברת הנוער.


הילדות בקיבוץ הייתה פרק קשה עבורי לא פחות מהפרק הקודם. לא ידעו אז איך להתייחס אל ילדי השואה, רצו בבת אחת להפוך אותנו לילדים ישראלים. לא הסכימו לדבר איתי גרמנית למרות שהגננת הייתה ילידת גרמניה.  וגם הורידו בכוח את הדבר היחידי שנשאר לי מבית הורי – עגילי הזהב – שאבדו לי לעד."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…