דלג לתוכן הראשי

צ'ארנה קיסילב, ילדה בת 9 מסתתרת בצריף בכפר באוקראינה




ילידת 1933
"היהודים שגרו במקום מגורינו החלו להתלחשש ביניהם שיש צורך לברוח מפני שמהגרמנים לא יהיה לנו טוב. היהודים שהחליטו להישאר והרגישו מתורבתים נהרגו. קברו אותם בעודם בחיים באזור הרכבות על יד העיר בלץ. סבא שלי טען שחייבים לברוח, ואימא מיד ארזה בגדים חמים וכרית גדולה שהיה ניתן לישון עליה בגלל הגודל שלה והייתה עשויה מפוך, ויצאנו לדרך.
כאשר הגענו לאזור הרכבות התחילו להפציץ את המקום ואימא נשכבה עלי וכיסתה אותי לגמרי עם הגוף שלה. התחלתי מיד לצחוק מרוב פחד. לאחר מכן אימא השליכה אותי לקרון רכבת והיא בעצמה לא הספיקה לעלות, זו הייתה טראומה גדולה וחוויתי פחד נורא מלהישאר לבדי לגמרי בסביבת אנשים זרים. לאחר מכן ראיתי איך שבקרון האחרון אנשים מושכים אותה לקרון ולאחר כמה זמן היא הגיעה לקרון שלי.  
הגענו לכפר ובבית ששהינו בו , שהיה בעצם צריף , הייתה רצפה מאוד קרה והיה מאוד קר. לא היו מים אז היו צריכים להפשיר קרח מבחוץ, לא היה גם מלח וכתוצאה מכך התנפחתי פיזית. אימא עבדה כאחות בבית חולים באזור . היא גם הייתה מנקה ותופרת כדי להשיג כסף ולהאכיל אותי.
אבא לחם בזמן הזה בחזית . דוד שלי ברח לחזית וכאשר מצאו אותו ברכבת שלחו אותו לעבוד במפעל.
 סבתא שלי הייתה שמה סיר בחוץ ומבשלת כל דבר אפשרי שניתן היה לבשל וכאשר הייתה רואה מישהו קרב לבית שלנו הייתה צועקת לאימא שלי שתביא כוס מים. סבתא שלי לא הייתה מרשה לאף אחת מן הבנות שלה להתקרב לבחורים המקומיים והייתה אומרת לכולנו שלא נתרגל למקום.
דוד שלי היה פרטיזן בקבוצה יהודית ונהרג.
בזמן המלחמה היו משליכים אנשים חיים לבאר יבשה ומשאירים אותם שם למות.
השכנים של סבא וסבתא שלי מצד אבא השליכו אותם. ולאחר כמה ימים הם מתו שם. הם לא ברחו מפני שסבתא הייתה נכה וסבא לא רצה לעזוב אותה הביתה.
עם תום המלחמה אבי חיפש אותנו בכל מקום ושאל אנשים עד שלבסוף הוא מצא אותנו וכשראה שאנחנו סובלים מרעב, הוא הלך והביא לנו לחם ובשר . חזרנו הביתה דרך הים הכספי באנייה ובמשך ההפלגה סבלנו מהקאות. לאחר מכן נסענו ברכבת חזרה למולדובה. בזמן הנסיעה אנשים חלקו אחד עם השני לחם ומלח. כשחזרנו לבלץ אימא בכתה מאושר . העיר הייתה הרוסה לגמרי, במיוחד הרובע היהודי היה הרוס לחלוטין. הממשלה לקחה מהאנשים הכול מהכול כולל מזון, ואנשים נפטרו ברחובות מתת תזונה . כדי להרוויח כסף אבא הסכים לרשום תחת השם שלו חנות של מישהו אחר ותחת זאת הוא קיבל כסף. אלא שאז הגיעה שמועה שבאים לאסור כל מי שיש לו בעלות כלשהי על נכסים. בלילה עלינו לבוידם עם החפצים שלנו והתחבאנו שם עד הבוקר. שמענו את השוטרים מגיעים לבתים כדי לאסור אנשים. בבוקר יצאנו מהמחבוא ונסענו לעיר צ 'רנובצי שבאוקראינה. לאחר שהתמקמנו בעיר התחלתי ללמוד  שם וההורים עבדו. לאחר זמן מה אימא נפטרה ממחלה ולאחר חמש שנים חזרנו לבלץ."


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…