"בשעות
החשיכה היה מונהג עוצר בגטו , וככל שהתקרבו הימים לחיסול הגטו כך הלכה וגברה
תדירות הטרנספורטים. הגרמנים הפיצו שעוברים למקום ,אחר אבל המחתרת בלודג' קיבלה
מסרים מאותם אנשים שעלו על הטרנספורטים ומהם נאמר "אל תיסעו, לא חוזרים
מאושוויץ ". באחד הימים היה עוצר ולקחו ילדים עד גיל 10 לטרנספורט . אסור היה
לעזוב את הבית והגרמנים
באו לחפש ילדים על פי שמות . מדי פעם ידענו על בואם עוד לפני שהיו מגיעים ולכן
הכנו מחבוא במיוחד לילדים של כל הבניין . בעליית הגג היו חדרים קטנים ושם פתחנו
פתח ונוצרה עליית גג נוספת , וכך היה חדר קטן להתחבא בו, לשם הכנסנו את הילדים
שכבר היו מורגלים להישאר בשקט מוחלט, הקאפו שוטרים יהודים, הגיעו עם רשימת שמות
לבית ודרשו את הילדים . הורים שלא מסרו את ילדם נלקחו לאושוויץ
. יום
אחד הגיעו אלינו שני שוטרים: אחד מהאזור ואחד שהיה לנו זר. אמרנו להם שאין כאן
ילדים כלל, והבחנו שהשוטר שהכיר אותנו העלים עין מהשקר. כנראה שפחד מאתנו כיוון
שבאותה תקופה שמנו הלך לפנינו בהיותנו נפחים ומאוד נחשבים יחסית בעיני הגרמנים.
הצענו לשוטרים שני קילו לחם בתמורה שיניחו לנו אך השוטר שהכיר אותנו רמז לנו שיש
בעיה עם השוטר השני ובסופו של דבר הגענו להסכמה שייקחו אותי ואת אחי במקום הילדים.
הלכנו עם השוטרים כשבכיסנו אגרופנים שהכנו מראש . השוטר שהכרנו הלך מאחורינו
והשוטר הזר הוביל בראש, והחלטנו לפי סימן מוסכם שבנקודה מסויימת ננטרל יחד את השוטר
הזר. כאשר התקרבנו לבניין המשטרה אחי סימן לי ואני נתתי לשוטר הזר אגרוף חזק כל כך
עד שלא קם יותר וגם מאוחר יותר לא ראינו אותו יותר בגטו ,הזהרנו את השוטר שהכרנו
שלא יגיד על כך דבר, נתנו לו את שני קילו הלחם שהיה אז שווה ערך לחצי מיליון שקל ,
וחזרנו הביתה . היה גם מקום מחבוא בשביל המשפחה במרתף הענק שמתחת לבית היו
שלוש כניסות . . פירקנו את הרצפה מתחת למיטה ויצרנו ירידה באמצעות סולם ואת הפתח
סגרנו ממקומנו בפנים כך שלא היה ניתן לפתוח מלמעלה . בשבוע האחרון
לקיום הגטו היה בלגן גדול במשטר. היה הפקר בפיקוח ומי שעוד היה לו כוח יכול היה
לקחת אוכל . הלכנו ולקחנו מזון לשעת חרום בשיתוף עם השכן ממול , שהיו לו שני ילדים
והם הסתתרו אתנו . הרחוב שלנו כבר היה צריך להיות נקי
מיהודים . בגטו, בחצר, היה בית דפוס גרמני בתחזוקה של יהודים.
לילה אחד הילד של השכן
ממול הדליק את האור והגרמני שבא לבית הדפוס ראה את האור ותפס את הילד עם המשפחה .
הילד רץ למסתור במרתף והגרמני רץ אחריו וגילה את המסתור. מאותו רגע החלטנו לברוח .
לימים הבנו שאותו גרמני לא חזר יותר לגטו , הוא הלך לחזית ולכן מעולם לא סיפר על
מקום המסתור . משפחה מבית אחר ששמעה שברחנו נכנסה לאותו מקום והצליחה לשרוד עד סוף
המלחמה.
הגטו חוסל שלב אחרי שלב ובסופו של דבר השאירו רק
את שומרי הבית הכניסו אותם לבית מיוחד והם היו צריכים להישאר אחרונים ולנקות את
הגטו. אבא שלי היה שומר בית וכל המשפחה עברה אתו וכאשר הגטו חוסל לגמרי גם המשפחה
שלנו הלכה לטרנספורט. תחילה נסענו עם משאיות ואז עברנו לרכבות ישר לאושוויץ .
הנסיעה ערכה כמה שעות, קשה מאוד להעריך את הזמן. לאורך כל הנסיעה עמדנו בצפיפות ,
150 אנשים על חצי קרון - כמו סרדינים . בחצי הקרון השני היו שוטרי הקאפו ומשתפי
הפעולה עם הנאצים. כולנו היינו מאוד חלשים , על גבול אפיסת כוחות , ולכן תפסנו
פינה בקרון ובה קשרנו שמיכה בצורת ערסל וכך כל אחד ישב קצת בתורו
.
הגענו
לאושוויץ, התחילה סלקציה כך שגברים הופרדו מנשים , אנשים נבחרו לעבודה ואחרים
שנגזר עליהם מוות. אנשים הרגישו באיזה תור כדי להם להיות, כלומר איזה תור נשלח
לעבודה ואיזה להמתה. בשלב זה נפרדתי מאמי ואחיותיי.. אחי ואבי הלכו לעבודה ואני
רצתי אחריהם, חייל SS תפס אותי ושאל אותי לאן אני רץ, עניתי לו
שאני הולך לעבודה, הוא שאל בן כמה אני ולאחר שעניתי לו אפשר לי להצטרף לאחי ואבי
לעבודה. קיבלנו את המספר על היד ומאותו רגע היינו רק מספרים וכך גם ידענו שהחיים
שלנו לא היו להפקר. ברגע שיהודי קיבל מספר היה קשה יותר להרוג אותו כיוון שהיה חלק
מפס הייצור למרות זאת היו גרמנים שהרגו
יהודים עם מספר והוציאו את הגופה מחוץ למחנה . לאחר מכן היו כותבים דו"ח שקרי
ובו תיארו שהיהודי ניסה לברוח ו לכן הירי היה מוצדק . למחרת חיפשו
מסגרים , אז הלכנו אבי אחי ואני כמסגרים , העלו אותנו לרכבת מאושוויץ לאלטהמר, שם היה
יחסית סביר - קיבלנו חצי ליטר מרק עם תוכן ורבע כיכר לחם ליום עבודה . אבא
עבד ב חפירות למסילת ברזל ואחי הלך לאותו מקום בתור .נפח הוא קיבל
מפוח שדה ופס רכבת במקום סדן. אחי עמד בחוץ והשחיז מקושים, ולומים .עוד גם אני
עבדתי בנפחות אך העבודה שלי התבצעה בתוך צריף עבודה. כך הייתי מוגן מהגשם והקור,
לא היה לי קר והיה פחות רטוב וגם הייתי פחות רעב. המומחים
הגרמנים האזרחים שבאו כל יום עבודה עם סיר אוכל רצו לחמם אותו ובתמורה לכך שחיממתי
את הסירים הם היו משאירים לי קצת מהאוכל וכך הייתי אוכל כל יום
. הגרמנים
מסיבה לא ברורה כיבדו ילדים צעירים שעובדים ומשום שעבדתי במרץ קיבלתי גם עבודות
מהצד , כמו לסדר את המיטה לקאפו . מיטות היו עשויות מקש ותפקידי היה להוציא את הקש
מהפינות כדי שיהיה נוח לישון בהן . אם לא הייתי מבצע כמו שצריך הייתי מקבל מכות
אבל בזכות העבודה הטובה קיבלתי .אוכל בזמן העבודה הייתי מכין מיניאטורות של פטיש
בנאים, ו פיון כלי עבודה נוספים . את כל המיניאטורות שמתי בטבלה, יום אחד ראה את
זה הקאפו שלי והתלהב. הוא שאל מי עשה את זה וכאשר עניתי לו הוא הציע להכין טבלה
כזו לאבא של מנהל המחנה והוא ייתן לו את המתנה ויגיד לו מי הכין אותה. לקח לי
כחודש להכין את המתנה ולאחר שהביאו לאבא של מנהל המחנה את המתנה הוא התלהב וביקש
לקרוא לי אליו . מאותו יום ב כל ערב הייתי מקבל מנת מרק מהמרק שלו. ככה עברנו את
אלטהמר עד לנסיגה של הגרמנים בעקבות הכניסה של הצבא הרוסי. בעת הנסיגה הגרמנים
לקחו איתם את כל היהודים מהמחנות בסביבה כל, 5,000 איש צעדו יחד בצעדת המוות
. באחד
הקטעים בדרך החלו השרירים ברגלי להתכווץ בכאב והיה לי קשה ללכת . נשענתי על אבי
ואחי והמשכתי עם הקושי ללכת כי פחדתי שיהרגו אותי. למזלי, לאחר כמה קילומטרים
עצרנו כדי לנוח ביער . כולם התיישבו ואבא שפשף לי את הרגל כדי לנסות לחמם ולשחרר
קצת את השריר . פתאום עבר שומר גרמני זקן שהכיר אותי, הוא גר במבנה של הקאפו בזמן
שהייתי מסדר את
מיטות הקש. הוא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו על השריר ברגל והוא הסתכל סביבו ואמר
לי לבוא אתו . צלעתי אתו לעומק היער, כולם היו בטוחים שהוא הולך להרוג אותי,
נכנסנו פנימה עד שלא ראו אותנו. הוא הושיב אותי והוציא אוכל ובקבוק קטן של וודקה
ואמר לי "זו הארוחה האחרונה שלי מכאן אני מתחלף ונוסע הביתה. נאכל ביחד,
נשפשף את השריר עם הוודקה ונקווה שזה יעזור לך קצת ."
הוא נתן לי סנדוויץ אחד ואכל את השני , וגם שפשף
לי את הרגל עם הוודקה ואז חזרנו חזרה. הטיפול באמת עזר קצת . בסיום הצעדה
הגענו למחנה דורה , כשאנחנו פחות מחצי מבתחילת הדרך . כשהגעתי שאלו מה המקצוע שלי
, וכאשר אמרתי מסגר עשו לי מבחן וביקשו שארכיב מנעול . לאחר שעברתי את המבחן
התחלתי לעבוד מתחת לאדמה וזמן קצר לאחר מכן העבירו אותי לעבוד בבית מלאכה בהרכבת
חלקים למכונות חפירה וככה בעצם העברתי את שהותי בדורה . אחי ואני עבדנו באותה
העבודה ואבא שלי עבד מתחת לאדמה ושם חלה , ומאז לא ראינו אותו ידענו כי מי שחלה
היו הורגים אותו או מעבירים אותו למקום אחר . היינו בטוחים שהרגו אותו. עבדנו שם
מספר חודשים עד שהתחלנו לשמוע את היריות של הרוסים המתקרבים , ויום בהיר אחד הגיע
ההוראה לפינוי המחנה והראשונים שיוצאים הם יהודים ורוסים. פחדנו שהולכים להרוג
אותנו אבל בכל זאת החלטנו לקחת את הסיכון. ברגע שירדנו אל רציף הרכבת, לפני העלייה
לרכבת הבאה, קיבלנו כל אחד קילו לחם וקילו בשר חזיר . החלטנו אחי ואני לעשות כמה
סיבובים שבהם אנחנו עולים לרכבת ומיד יורדים מאחורי של הקרון ומצטרפים שוב לתור,
זאת כדי לקחת כמה שיותר לחם ובשר כדי שיהיה לנו במה לשחד את נוסעי הקרון הלא
יהודים שהיו אתנו. עשינו ארבע סיבובים כאלה עד שלא יכולנו להמשיך כי כבר לא היה
איפה להסתיר את האוכל. לבסוף עלינו על הרכבת ונסענו לרמספריג.
הקרון
שוב היה מחולק לחצי יהודים וחצי מיוחסים ושוב לקחנו שמיכה וסידרנו פינת ישיבה .
בימים הראשונים נתנו את כל האוכל שהיה לנו כדי לשמור על מיקומנו ולאחר שנגמר האוכל
לא הצלחנו לשמור על המקום בקרון והמיוחסים השתלטו על פינת הישיבה שהכנו. לאחר מספר
ימים הגענו לרמספריג, שם היו 3 מחנות ובאחד המחנות ראינו כמעט את כל הנוער היהודי שהכיר
אותנו עוד מהגטו . לכן הורדנו את הראש כדי שלא יראו אותנו ויצעקו לנו וכך יבינו
שאנחנו יהודים. כשהגענו למחנה שלנו הכניסו אותו לאולמות גדולים, כאלף איש בכל
אולם. פתאום הופיע אדם שהציג עצמו כקאפו וטען שהוא יהודי, הוא אמר שבידו מכתב
מהצלב האדום שמאפשר לכל היהודים לצאת מהמחנה הזה בטרנספורט לשבדיה. בהתחלה כל
היהודים פחדו ואף אחד לא הסגיר את עצמו כיהודי והקאפו אמר שהוא מבין שאנחנו פוחדים
ונתן לנו לחשוב על זה וחזר מאוחר יותר. גם בפעם השנייה אף אחד לא הסגיר עצמו. הוא
בא פעם שלישית למחרת בבוקר ושם אחי ואני נשברנו והחלטנו שעם כל הסיכונים אנחנו
יוצאים, באותו רגע יהודים נוספים תפסו אומץ, יצאו מהשורה והסגירו עצמם כיהודים.
בכל אולם יצאו כ 50 יהודים ובשלושת האולמות יחד יצאו כ- 150 יהודים . לקחו אותנו
למחנה הראשון שראינו ושם פגשנו את כל הנערים מלודג' . כל אחד קיבל חבילה מהצלב
האדום ואם רציתי לקחת עוד נתנו בשמחה, כל אחד לקח כמה חבילות שרצה. אני לקחתי שתי
חבילות ואחי שלוש. מאוחר יותר התחילו לארגן במחנה קבוצה של כ 20- איש שהיו כמו
משטרה, במטרה לשמור עלינו בדרך לשבדיה. אחרי שלושה ימים במחנה הוציאו אותנו
בטרנספורט לשבדיה, אומנם מדובר בקרונות פתוחים אך הם היו מרופדים בקש בכל קרון היו
30 יהודים ולכל קרון היה איש. SS. הקאפו עבר וצעק בגרמנית שאם אנשי הSS יתנהגו אלינו
יפה אז נכבד אותם בשוקולד או סיגריות ואם לא אז לא ניתן להם כלום
. לאחר
כמה שעות מהיציאה שמענו הפצצה קרובה והרכבת עצרה . הלכנו קצת ברגל ואז הכניסו
אותנו למחנה עבודה , אבל לא הלכנו לעבודה. הכניסו אותנו למבנה לא גמור, אמרו לנו
להיזהר לא לצאת עם דברים בכיסים אבל היו כאלה שלא נשמעו להזהרות או שפשוט כאשר
יצאו לשירותים מיד היו תופסים אותם . במידה והיו מתנגדים היו הורגים אותם או רק
מרוקנים להם את הכיסים ומחזירים אותם חזרה למבנה במחנה נתנו חצי ליטר מים וחתיכת
לחם קטנה. השומרים היו אוקראינים והיו שמועות שהם היו אוכלים את הבשר של הגופות.
אספנו את כל הקאפו וביקשנו מהם שישמרו עלינו ובתמורה ניתן להם סיגריות, שוקולד, כל
מה שהם ירצו , וכך היה . המזל שלנו שזה נגמר לפני שנגמרה לנו ההספקה
. כמה
ימים אחרי שמענו שוב הפצצה והלכנו לטרנספורט, ושם ביקשו מתנדבים שידחפו את העגלות
של הSS
,כי לגרמנים כבר לא נשארו
רכבים לנסיגה . היו כאלה שהתנדבו והיתר נשארנו בטרנספורט . עוד לא הספקנו לזוז
ושוב שמענו הפצצה והסתבר שפגעו במסילה. ישנו כל הלילה ברכבת ולמחרת בבוקר שוב
הכניסו אותנו , יהודים ועוד עמים נוספים , לאולם . פקדו עלינו לא להציץ החוצה כדי
שלא נדע מה קורה שם, היחידים שכן עשו זאת היו היהודים , וככה
הבנו שעוד מגדל שמירה ננטש ואחריו עוד אחד , ככה עד שכל המחנה ננטש . כשראו
שהאחרון בורח תפסו אותו ולקחו לו את הנשק ואז יצאנו החוצה אבל לא ידענו לאן אנחנו
הולכים . פשוט הלכנו, עד שפגשנו בחיילים אמריקאים שהראו לנו את הדרך .לעיר כשהגעתי
לעיר הלכתי עם הקבוצה שלי לשדוד מחסן אספקה, שם ראינו גרמני עם עגלה" .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה