"לו היינו
מספרים, לא היינו יכולים לעשות את מה שעשינו"
ראיון
עם חוה וולף-וויז'ניצר
ליז אלסבי ואסף טל
באדיבות אתר יד ושם
"אני נולדתי ב-1932 בעיר וויז'ניץ, בוקובינה וזה
אזור שהיה שייך פעם לאוסטריה".
"ספרי
לנו על הגירוש מן הגטו ליער."
"גירשו אותנו
ליער בדיוק כשהיה לי טיפוס ולא יכולתי ללכת. בחוץ, בגשם, בכפור. ביער היו אלפי
אנשים. אבא שלי הכין אוהל מעצים, אבל זה לא עזר נגד הגשם. הדודה שלי, בתור רופאה,
נתנו לה רשות לחזור לגטו והיא שלחה לנו כמה תפוחי אדמה. אכלנו את תפוחי האדמה לא
מבושלים, אבל זה לא היה חדש בשבילנו. לא היו לנו מים ביער ולא נתנו לנו ללכת להביע
מים מהגטו, אז יום אחד החייל הביא בחורה אחת שהרגו אותה כדי להראות לנו מה יעשו
למי שינסה להביא מים בלי רשות".
"בזמן הגירוש, אני הייתי חולה מאוד ולא ראיתי ולא שמעתי. דודה שלי שהיתה רופאה בעלת תפקיד, ביקשה מחייל רומני שיושיב אותי על עגלה של יהודים מקומיים. הוא נתן רשות שאני אשב על העגלה. היהודי המקומי דחף אותי וכמעט נפלתי. אמרתי לחייל הרומני שאני כמעט נופלת מהעגלה והוא נתן לאותו מקומי מכה עם המקל שלו. כשהגענו ליער, בערב, התחלתי לזחול ברטיבות ובבוץ. אנשים דרכו לי על הידיים. מישהו נתן לי מעיל בזמן שהיינו על העגלה ואני המשכתי להחזיק אותו עד שלא יכולתי. מה עושים כשלא רואים ולא שומעים ביער כזה מלא בכי? כשאנשים רק מחפשים מקום להניח את הראש?"
"ההורים שלי הגיעו מאוחר יותר ושאלו איפה חוה? מישהו אמר שהוא שמע ילדה בוכה בחוץ. דודה שלי יצאה לחפש אותי. אימא שלי לא הלכה לישון, אימא שלי הלכה ביער וצעקה חוהל'ה חוהל'ה איפה את? בסוף מישהי שהכירה אותי אספה אותי וצעקה לאימא "רחל, חוהל'ה אתנו". אימא זו אימא. מזה אני שאבתי את הכוח ואת החיוניות כדי לגדל את הילדים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה