דלג לתוכן הראשי

חוה וולף-וויז'ניצר: הגירוש מן הגטו ליער


"לו היינו מספרים, לא היינו יכולים לעשות את מה שעשינו"

ראיון עם חוה וולף-וויז'ניצר

ליז אלסבי ואסף טל
באדיבות אתר יד ושם
"אני נולדתי ב-1932 בעיר וויז'ניץ, בוקובינה וזה אזור שהיה שייך פעם לאוסטריה".
"ספרי לנו על הגירוש מן הגטו ליער."
"גירשו אותנו ליער בדיוק כשהיה לי טיפוס ולא יכולתי ללכת. בחוץ, בגשם, בכפור. ביער היו אלפי אנשים. אבא שלי הכין אוהל מעצים, אבל זה לא עזר נגד הגשם. הדודה שלי, בתור רופאה, נתנו לה רשות לחזור לגטו והיא שלחה לנו כמה תפוחי אדמה. אכלנו את תפוחי האדמה לא מבושלים, אבל זה לא היה חדש בשבילנו. לא היו לנו מים ביער ולא נתנו לנו ללכת להביע מים מהגטו, אז יום אחד החייל הביא בחורה אחת שהרגו אותה כדי להראות לנו מה יעשו למי שינסה להביא מים בלי רשות"

"בזמן הגירוש, אני הייתי חולה מאוד ולא ראיתי ולא שמעתי. דודה שלי שהיתה רופאה בעלת תפקיד, ביקשה מחייל רומני שיושיב אותי על עגלה של יהודים מקומיים. הוא נתן רשות שאני אשב על העגלה. היהודי המקומי דחף אותי וכמעט נפלתי. אמרתי לחייל הרומני שאני כמעט נופלת מהעגלה והוא נתן לאותו מקומי מכה עם המקל שלו. כשהגענו ליער, בערב, התחלתי לזחול ברטיבות ובבוץ. אנשים דרכו לי על הידיים. מישהו נתן לי מעיל בזמן שהיינו על העגלה ואני המשכתי להחזיק אותו עד שלא יכולתי. מה עושים כשלא רואים ולא שומעים ביער כזה מלא בכי? כשאנשים רק מחפשים מקום להניח את הראש?"

"ההורים שלי הגיעו מאוחר יותר ושאלו איפה חוה? מישהו אמר שהוא שמע ילדה בוכה בחוץ. דודה שלי יצאה לחפש אותי. אימא שלי לא הלכה לישון, אימא שלי הלכה ביער וצעקה חוהל'ה חוהל'ה איפה את? בסוף מישהי שהכירה אותי אספה אותי וצעקה לאימא "רחל, חוהל'ה אתנו". אימא זו אימא. מזה אני שאבתי את הכוח ואת החיוניות כדי לגדל את הילדים."

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…