דלג לתוכן הראשי

תינוקות במחנות ריכוז וההשמדה


מקור וקרדיט : אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגטאות ובמחנות ריכוז , ספריית מעריב , 1979
הנאצים הכריזו כי היהדות היא הגדול באויביו של העם הגרמני ובגללה נגרמה כל צרותיה של גרמניה. הנחה זו הייתה הבסיס  להחלטה , שיש להשמיד את כל היהודים. לעמים אחרים , שנחשבו לנחותים הותר לשרת את עם האדונים. המסקנה ההגיונית , שעלתה מן התזות הללו הייתה : נוסף על כל הדרכים האכזריות , שתוכננו והוצאו אל הפועל, נוסף על החיסול הברוטאלי של העמים "הנחותים" מקרב האנושות- יש למנוע את גידולם של העמים  הללו על ידי ריבוי טבעי. ובכל זאת, - ילדים נולדו במחנות הריכוז, רובם לנשים שהרו עוד לפני שנעקרו ממקומותיהן, והובלו למחנות. כמו כן, לא הצליחו הנאצים למנוע לחלוטין הריונות בזמן  הכליאה במחנות. העיקרון היה , כי כל יילוד יהודי לא נשאר בחיים יותר מדקות ספורות לאחר לידתו. תינוק שנולד נלקח מאמו, והיא לא ראתה אותו עוד לעולם. ולמרות הכול עלה בידיהן של אימהות יהודיות מעטות להחזיק את תינוקותיהן בחיים במשך זמן-מה.  
עדים מספרים, כי תינוקות אלו ידעו בחוש , שאין איש מבין את פשרו, לשמור על שקט מוחלט לנוכח סכנת המוות. אבל תמיד בא היום , שבו השיגם הגורל המר.
במחנות ההשמדה של אושוויץ נהגו בתחילת שנת 1943 להטביע מספר-קעקוע בכל היילודים מיד לאחר הלידה. משלא נמצא די מקום למספר בן חמש ספרות על זרועו הזעירה של התינוק , קעקעו את המספר על  העכוז.  בתקופה זו הוכנסו התינוקות למבנים מיוחדים, אך גם משם היו נעלמים לעתים קרובות, בלי שאמותיהם ידעו מה נפל בגורלם.
בסלקציות שנערכו החל מספטמבר 1943 ברציף המוגבה של מחנה בירקנאו , שבו נקבע גורלם של אלפי יהודים, נשלחו האימהות עם ילדיהן הפעוטות מיד לתאי הגזים.
אלפי פעוטות הספיקו לחיות רגעים קצרים  בלבד במחנות ההשמדה.
עדותה של ד"ר ורה אלכסנדר במשפט אייכמן ב8 ליוני 1961 :
יום אחד הגיעו לבלוק שלי אישה מהונגריה עם ילדה פעוטה. עלה בידי להחביא אותן במשך שבועות אחדים. לבסוף הגיעה בכל זאת השמועה על נוכחותן לאוזניה של הסוהרת אירמה גרזה. יום אחד באו אנשי ס.ס. , ולקחו את הילדה. מפיהם של כלואי המחנה, שעבדו ב"זונדר קומנדו" נודע לי, שהשליכו אותה לתוך המשרפה.
בו בלילה השליכה האם את עצמה על הגדר המחושמלת.
מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגטאות ובמחנות ריכוז , ספריית מעריב , 1979.
עדותו של ד"ר אוטו וולקן
ד"ר אוטו וולקן , רופא מווינה. היה כלוא באושוויץ מיוני 1943 ועד חיסול המחנה. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב24 לפברואר 1964.
" ב18 באפריל 1944 הגיעו למחנה 299 ילדות ושני תינוקות. הם באו מלובלין, ומצב בריאותם היה תקין בהחלט. בלילה בא הקומנדו לקחת אותם. שעות ארוכות חיכו  וחיכו לפני הכבשנים.  בתוך הלילה האפל שמענו שוב ושוב את זעקותיהם הנואשות " גז, גז"
לא היה כל ספק בכך : הם ידעו בדיוק מה צפוי להם.
עדותה של רות א. ( מן העיר אוסטראווה בחבל מור( צ'כיה). לאחר מכן בתל אביב. הייתה כלואה באושוויץ מדצמבר 1943 . קטע מכתב העת "שפיגל" מס' 32 , 1964 .
חיכיתי ללידה עשרה ימים, בכל יום בא דוקטור מנגלה  לביקור, ואז פקדו אותי הצירים. מיילדת אחת, גם היא מכלואי המחנה, השכיבה אותי על הרצפה , ועזרה לי ללדת. זה היה ילדי הראשון. תינוקת. הייתי כבת עשרים-ואחת. בתי הפעוטה צרחה. זה היה בכיה הראשון, ואני התייפחתי בתוך ליבי : מה צופן לנו העתיד , ילדתי?  
דוקטור מנגלה שב לראותני , הוא ציווה לחבוש את שדי. נאסר עלי להניק את בתי. בתי צרחה מרעב . רצתה לאכול. לעסתי חתיכת לחם, ונתתי לה. שדי היו נפוחות, מלאות חלב. התנפחתי כולי עד הצוואר. מדי יום ביומו בא למקום דוקטור מנגלה כדי לנות מהמחזה.
מקץ שמונה ימים ציווה עלי: " היי מוכנה מחר , עם התינוקת שלך. אבוא לקחת אתכן !" כן , ילדתי , חשבתי לי , סוף סוף יבוא הקץ לסבלותינו . תאי-הגזים ישחררו אותנו. בכיתי . צעקתי, ידעתי כי מחר נמות.
ואז באה אישה זרה אל  מיטתי ודיברה אלי . היא דיברה , דיברה ודיברה , היא הרגיעה אותי : " אל תתייאשי, אני אעזור לך" . בתשע בערב, כשכל האורות כבו, שבה האישה ומזרק בידה : " הזריקי את זה לתינוקת שלך. יש פה מנת מורפיום חזקה שתמית אותה" .
 אבל איני רוצה להיות רוצחת בתי שלי !"
זה הכרחי ! אני רופאה, אני חייבת להציל חיי אנוש. התינוקת שלך לא תחיה ממילא , כבר עתה היא חצי מתה. יש בה אותות של תסמונת-רעב.  אותך אני חייבת להציל , את צעירה עדיין !!
לאחר שעתיים של התנגדות לא יכולתי לעמוד עוד בסירובי ועשיתי את המעשה. כן , הייתי לרוצחת ילדים, אדוני  הדוקטור מנגלה, רוצחת ילדים!  שקעתי בהיסטריה. בדי-עמל שכנעה אותי הרופאה לחזור לעצמי. ילדתי גססה לאט, לאט מאד- לצדי. עד עתה שומעת  אני את גניחותיה האחרונות, עד עתה חשה אני את משב נשימתה האחרונה על פניי.
השעה הייתה חמש בבוקר . אספו את הגוויות . גם את בתי לקחו כדי להשליכה למשרפה ים המתים האחרים.  לא ליוויתי אותה, כי הכניסה למבנה הכבשנים הייתה אסורה בהחלט. כניסה חופשית למקום הייתה רק לגוויות ולאלה ש"נבחרו"  בסלקציה. בשעה היעודה הופיע ד"ר מנגלה. הייתי מוכנה . "איפה התינוקת שלך? " – בקול לאה עניתי . "נפטרה הלילה" .
מה פירוש נפטרה? ענה,  רוצה לראות את הגופה."
אבל אפילו בשביל הדוקטור מנגלה הכול-יכול , הייתה זו משימה בלתי אפשרית – לגלות בין אלפי הגוויות גווייה של תינוקת רפה, שנקטלה במורפיום.
הוא אמר : " שוב יש לך מזל. חזרי לעבודה ב"טרנספורט" הקרוב.
עדותה של פני הרמן
פני הרמן , בת 59 , רופאת שיניים ממינכן . הייתה כלואה באושוויץ ממרץ 1943 ועד סוף המלחמה. דברי עדות שנשמעו במשפט אושוויץ, ב9 ליולי 1964 .
" קאדוק בא לעיתים לבלוק מס' 10 כדי להפחידנו. יום אחד נולד במבנה זה תינוק. הלידה התרחשה בשעות הקטנות של הלילה או אולי מיד אחר חצות . רופא המחנה ציווה להשאיר בחיים את האם, צעירה יהודייה מברלין  ואת ילדה. לפתע נפתחה הדלת : קאדוק נכנס ולקח את האם ואת התינוק. השניים הומתו עוד באותו לילה בגז, עם הטרנספורט שהגיע זה עתה מצ'כוסלבקיה.
מקור וקרדיט : אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגטאות ובמחנות ריכוז , ספריית מעריב , 1979.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…