"קפצתי מרכבת המוות": איציק שלו , ילד בן 14 בעיר צ'ורטקוב

"הייתי בן 14 כשכבשו הגרמנים את עיר הולדתי צ'ורטקוב שבאוקראינה.
היינו משפחה בת 7 נפשות כשאני הילד השלישי מבין חמישה. אבא היה כובען ואימא עקרת בית. למדתי בביה"ס הממלכתי ואחרי הצהרים ובימי ראשון, בחדר. רוב חברי היו יהודים . זכורה לי ילדות מאושרת עד בוא המלחמה.

בקיץ 1941 נכבשה צ'ורטקוב ע"י הגרמנים. מפוחד, ראיתי חיילים גרמנים צועדים ברחובות העיר, עם תת מקלעים שלופים. כבר בימים הראשונים החלו לחטוף יהודים לעבודה. חלק מהיהודים נכלאו בבית הסוהר ואחרים נרצחו בלא כל הסבר.
בתחילה המשיך אבא לעבוד בבית המלאכה שלו  והחיים שלנו נמשכו ,אם כי מלווים בפחד מתמיד מפני הלא נודע. עדיין היינו כולנו יחד בביתנו.
עם הקמת הגטו באביב- קיץ  1942, גורשנו מהדירה שלנו. צפיפות, רעב, מחסור ופחד נורא, הגבירו את המצוקה היומיומית. אחרי האקציה הראשונה, נרצחו אבי ואחי הצעיר ע"י שיכור אוקראיני בשם וולף. נאלצתי לדאוג לפרנסת המשפחה. יחד עם עוד ילדים יהודים, היינו מתחמקים מהגטו, מוכרים בשוק בגדים ישנים ומבריחים אוכל הביתה.

ב- 5 באוקטובר 1942  נערכה האקציה השנייה, נתפסתי עם אחותי הגדולה ממני בשנתיים. יחד עם מאות יהודים ריכזו אותנו במגרש שהיה צמוד לבית הכנסת הגדול ולתלמוד תורה. משם הועברנו לבית הסוהר, מחכים לרכבת. אמרו לנו שאנו בדרך למחנה עבודה. אחרי כמה ימים הובילו אותנו לתחנת הרכבת, כאשר כולנו צועדים על הכביש ומי שהעז לעלות על המדרכה – קיבל מכות חזקות. בתחנה הפרידו בין הנשים לגברים. זו הייתה הפעם אחרונה בה ראיתי את אחותי. פקדו עלינו לעלות לרכבת. דחפו אותנו לקרון בהמות מלוכלך ומצחין.  מצאתי את עצמי דחוס עם הרבה אנשים זרים. הדלתות נסגרו בחריקה מפחידה. היה צפוף, מחניק וחשוך. הרכבת החלה לנוע. לא ידעתי לאן נוסעים  ומה יעשו איתנו. התחלתי לדאוג לאימא, לאחותי ולאחי הקטן, מה יקרה איתם? האם נתפסו? מי יביא להם אוכל? הייתי תקוע  בפינה, רעב, צמא ומבועת.

 פתאום החל מישהו לשחרר הסורג מהחלון, החלון נפל ומשב אויר קריר התפרץ פנימה. ראיתי אנשים מטפסים לכיוון החלון. התקרבתי גם אני לחלון הפתוח, איש לא מוכר עזר לי לטפס, מבלי לחשוב קפצתי. שמעתי יריות, נשכבתי על הבטן, הפנים לאדמה, לא זזתי, מציץ, ראיתי את הרכבת מתרחקת.לאחר זמן רצתי לכוון היער, וכשהאיר השחר, הבחנתי באנשים הולכים בשבילי השדות. שאלתי, איך מגיעים לטרמבובלה, שם גר דודי עם משפחתו. כיוונו אותי והמשכתי בהליכה, הגעתי לטרמבובלה עברתי ברחובות, נראה לי מוזר, הכל רגיל, האם אפשר ששם לא יודעים על המתרחש בצ'ורטקוב הקרובה. הגעתי לדוד ששמח לקראתי ושמע בחרדה את סיפורי. אחרי כמה ימים בביתם, מצויד בכובע של תלמיד אוקראיני, ילקוט ספרים וכרטיס נסיעה, עליתי על  הרכבת  וחזרתי לצ'ורטקוב. בגטו מצאתי את אימא, אחותי ואחי. לא הייתה שמחה, היה פחד איום ורעב. חזרתי לשוק, מוכר את המעט שנותר עוד בבית ומביא אוכל. נשארתי עם אימא ואחי הצעיר עד אקצית חיסול הגטו. כשזו פרצה לא היה לנו היכן להסתתר, רבים בעיקר אלו שהיה להם כסף או רכוש הכינו מקומות מסתור או בונקרים חפורים מתחת למבנים שונים."

חיסול יהודי הגטו החל ב-18 ביוני 1943. הגסטאפו והמשטרה האוקראינית גירשו אותנו למגרש היודנראט. היו שם כבר יהודים רבים. אימא כל הזמן חיפשה בעיניה פתח מילוט. לפתע אמרה לי אתה צעיר וזריז, תברח, רוץ מהר בסמטה. אני מכירה אישה אוקראינית שגרה מאחורי מלון בריסטול, היא תעזור לך. לא היה זמן להתלבט. ידענו שזו דרכינו האחרונה. לא נפרדתי מאימא. ברחתי. מצאתי את האישה אך היא פחדה להסתיר אותי בביתה,  נתנה לי לאכול ויצאתי לרחוב. המשכתי לברוח, להסתתר, לגנוב אוכל ולקוות. שמעתי שבכפרים מחפשים עובדים. היה קיץ 1943 ואני הייתי כבן 16. באחד הכפרים באזור טלוסטה, פגשתי נערים יהודים שניצלו כמוני. מצאתי איכר, שתמורת עבודה, נתן לי מקום לישון ואוכל.  השכם בבוקר הייתי יוצא עם הפרות למרעה, בערב קיבלתי אוכל והייתי ישן ברפת על ערימות הקש. האיכר לא התעניין מי אני ולא שאל אם אני יהודי.

בסוף מרץ 1944,  צ'ורטקוב שוחררה על ידי הצבא האדום. חזרתי לראות את שנותר ממה שהיה פעם ביתי. כאן גיליתי את גודל האסון, אזור הגטו היה שומם, הרוס וריק מיהודים, איש ממשפחתי לא שרד.

כמותי היו בצ'ורטקוב עוד עשרות ילדים בודדים ללא משפחות רעבים, לבושים קרעים, ללא הכוונה.

בכדי להתפרנס התארגנו קבוצת ילדים ונסענו בטרמפים של הצבא האדום לצ'רנוביץ שם רכשנו שמרים אותם מכרנו בצ'ורטקוב, כך התנהלנו עד 1945.

לאחר תום המלחמה עלינו על רכבת משא יחד עם חיילים רוסים שנעו מערבה עד העיר גלייביץ שבשלזיה היום פולין.

בתחילת 1947 עלינו על ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" בעליה ב' מנמל באזור מרסיי שבצרפת, לאחר מספר שבועות של הפלגה קשה הגענו לחופי ת"א שם פגשנו ספינות של הבריטים וגורשנו לקפריסין. ארצה הגעתי בסוף 1947 לנמל חיפה.

ולסיכום

67 שנה אחרי שקפצתי מרכבת המוות בסיועו של אלמוני נודעה לי זהותו. בטקס יום השואה בשנת 2009 בבית הספר "השל" שבמנהטן נחשפו נכדתי ובני לסיפורו של  אב שסיפר על מאורעות אביו מתקופת המלחמה, בין השאר תיאר בפרוטרוט את אותו מסע ברכבת המוות ואת חילוצו של נער אלמוני. הנער הייתי אני והאלמוני שסייע בידי היה שוורץ מהעיר יגלניצה הסמוכה לצ'ורטקוב, לצערי על אף ששוורץ שרד את השואה הוא כבר לא היה בין החיים באותה העת, יחד עם זאת הייתה לרעייתי ולי הזכות לפגוש ברעייתו ובבנו ולסגור מעגל חיים של קרוב לשבעה עשורים.

היום, מוקף בבני משפחתי,רעייתי ילדיי ונכדיי, במדינה שהייתי שותף בהקמתה ובהגנה עליה, מרגיש אני כמממש את צוואת משפחתי שנכחדה. אני, הילד הצעיר אותו רצתה מכונת ההשמדה הגרמנית לחסל, גאה לעמוד בראש משפחה ענפה כאשר ממש בימים אלה נכדי הבכור מתגייס לשרותו הצבאי בצבא הגנה לישראל.

ההישרדות וההמשכיות באמצעות הקמת משפחה במדינה ריבונית של העם היהודי הינם נצחוני האישי".               

מקור וקרדיט :

עדות ניצול שואה איציק שלו - צ'ורטקוב