דלג לתוכן הראשי

הנערה נעמי שדמי , גטו בודפשט 1944





נעמי שדמי לבית שפיץ נולדה ב-1931 בדברצן שבהונגריה למשפחה בת חמש נפשות. כשהייתה בת שלוש עברה משפחתה האמידה לבודפשט. בילדותה חשה נעמי שהיא הונגרייה גאה. ב-1944 נחטפו אביה ואחיה הגדול של נעמי לעבודת כפייה ונרצחו. נעמי, אמה ואחיה הקטן יושקה גורשו עם כל יהודי העיר לאזור העוני של בודפשט. דירותיהם סומנו בכוכב צהוב, ובכל דירה נאלצו להצטופף ארבע או חמש משפחות.

האם ארגנה במקום גן ילדים ונעמי עזרה לה. מדי בוקר נתנה נעמי במצוות אמה מרק לזוג זקנים. בוקר אחד ראתה נעמי שאין הם מגיבים לקריאותיה. היא קראה לאמה, ואמה אמרה: "אל תדאגי. הם לא יסבלו עוד". זה היה מפגשה הראשון של נעמי עם המוות. באחד הבקרים, בסתיו 1944, פרצו לדירה אנשי אס-אס וקלגסי "צלב החץ" (המפלגה הפשיסטית ההונגרית) ובאיומי נשק לקחו את האם. האם הביטה באין אונים בילדים ואמרה לנעמי: "שמרי על אחיך הקטן, אני סומכת עלייך".

נעמי עדיין זוכרת את מבטה האחרון של אמה. כעבור שבועיים נלקחו הילדים לגטו בודפשט. נעמי התקבלה לעבודה במטבח הגטו, וכך יכלה לעזור לאחיה הקטן בן החמש. בלילות התגנבה לצד הנוצרי וביקשה מזון. בגטו היא הייתה עדה למוות המוני מרעב, מקור ומיריותיהם של אנשי "צלב החץ" והנאצים. עם השחרור על ידי הצבא האדום שבו נעמי ואחיה לביתם בבודה, אך זרים תפסו אותו וגירשו אותם. נעמי גילתה שהוריה ואחיה הגדול נספו בשואה.

בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים "כנסת ישראל". היא נפצעה בהתנגדות לבריטים בעת מעצרה של האנייה, נשלחה למחנה מעצר בקפריסין וכעבור שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע ביישובי עולים.
 נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש. היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה. כיום היא אשת עדות ומרצה לפני בני נוער ברחבי המדינה. נעמי נשואה לאשר, ולהם שני ילדים וארבע נכדות.
 ראה גם :

נעמי שדמי – ויקיפדיה

מרתה ונעמי / נעמי שדמי - בית לוחמי הגטאות



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…