אהרון אפלפלד : "בזמן המלחמה הייתי קצת כמו בעל חיים. הייתי מריח, שומע, לא מדבר"

בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים."‏ 

 שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרצחה אמו ברחוב, סמוך לבית הוריה, והוא ואביו גורשו אל הגטו ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ושנתיים נדד ביערות והגיע לעולם התחתון . לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:

	"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי".
אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 9

"בזמן המלחמה הייתי קצת כמו בעל חיים. הייתי מריח, שומע, לא מדבר. ידעתי אוקראינית אבל לא בשטף ולא עם אקצנט 100% אז שתקתי. אחרי המלחמה לא יכולתי לדבר, הייתי מגמגם קצת. לקח לי זמן להבין מה קרה לי. “ ( ראיון בעיתון " הארץ," 19 באפריל 2011 ) .