דלג לתוכן הראשי

פרופסור דליה עופר על ילדים בגטו



בדיווח מפורט על "דמותו של הילד היהודי" שנכתב בוורשה בנובמבר 1941, מעריך המחבר שבגטו נמצאו כ-100,000 ילדים. כ-80 אחוזים מהם נזקקו לעזרה ציבורית וכ-20 אחוזים בלבד חיו בצורה מסודרת פחות או יותר עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם ממקום מגוריהם בעקבות גירוש או בריחה ומילדים יתומים...
בקרב ילדי הפליטים היו ילדים ממעמדות כלכליים שונים, אך עצם העקירה הרעה את מצבן הכלכלי של רוב המשפחות...גורל הילדים הושפע ממצב משפחתם שעברה תהפוכות רבות מאז פרוץ המלחמה. מצבה הכלכלי של המשפחה נקבע גם על פי מעמדה לפני המלחמה קרי, תעסוקתם של ההורים, אך יותר מכך על פי מה שקרה לאחר פרוץ המלחמה...
בעקבות המעבר לגטו הורע מצבם הכלכלי של רוב היהודים ורובם התרוששו והידרדרו לעוני מנוון. רבים מן הגטאות היו מוקפים בגדר ובחומה וככל שהתפתחה המלחמה נעשה הקשר עם גורמים מחוץ לגטו קשה יותר, ארגון החיים בגטו התמסד והתמקד סביב שאלות הקיום של השגת מזון, ביגוד ודיור... ההבדלים הכלכליים והחברתיים הללו באים לידי ביטוי בתיעוד בצורה בוטה ביותר. באחת מרשימותיו נדרש רינגלבלום למחסור בגינות ציבוריות ולעובדה שילדים אינם יכולים לנשום אוויר צח בגטו... ילדי העניים "לא רואים אפילו עשב דל בעיניהם", כותב רינגלבלום ומכנה את הענין "מסחר באוויר הצח"... במציאות הגטו מצאו ילדים יתומים, ילדי פליטים וילדים מקרב שכבות נמוכות פרנסה כלשהי במשק ביתם של אנשים אמידים וכך סייעו למשפחותיהם.
נוסף על הפערים הכלכליים, ששררו מאז ומעולם בקרב היהודים, נוצרו בגטו פערים חדשים בעקבות המערכת הכלכלית המיוחדת, והם היו קיצוניים יותר. עד הגירוש הגדול היה בהם כדי לעצב את הגבול הדק שבין הסיכוי לשרוד או למיתה ברעב.
בתיאור "דמותם של ילדי הגטו" בארכיון עונג שבת, ארכיון גטו ורשה שהוקם בידי עמנואל רינגלבלום ואנשי רוח נוספים בגטו, בסעיף שדן בילדים משכבות מבוססות, המחבר מדגיש שהילדים האלה לא סבלו רעב, על אף שמזונם היה דל יותר מבעבר, וגם לא ידעו מחסור חמור כל כך בלבוש, דבר שהציל אותם מן הקור וממחלות רבות. הם גם לא נשאו את הפגיעות הנפשיות שנבעו מהתערערות המסגרת המשפחתית, ההזנחה והיעדר החום והתמיכה הנפשיים.
ועם זאת מציין המחבר השפעות קשות של הגטו גם על הילדים האלו. הוריהם היו טרודים כל הזמן ולא יכלו להעניק להם את תשומת הלב שהיו רגילים לה, ובעיקר לא היה מי שידריכם למצוא את דרכם בגטו ולהבחין בין טוב לרע. הם נחשפו לאלימות הרבה של חיי הגטו, ראו את הגרמנים מתעללים ביהודים וחזו בהוריהם המושפלים כשנערך בביתם חיפוש אחר דברי חן וכסף, או כשנפגעו ברחובות הגטו בידי גרמנים או פולנים אלימים. ברשימות הגטו מובעת דאגה להתפתחותם החברתית והנפשית של הילדים ובני הנוער מן השכבות האלו. הילדים גילו הערצה לכובש וביקשו לחקות את דרכיו ומנהגיו. הדבר בא לידי ביטוי במשחקיהם של הילדים הצעירים יותר שהיו רווים ביטויים אלימים ובמעשים אלימים, למשל במשחק הגירושים שבו נחשף המגורש למכות, דחיפות והשפלה מצד המגרש...
על פי המדווח במקורות לא נשמעו כמעט בקרב הנוער מהשכבות היותר מבוססות ביטויי חמלה ורגישות לסובל... רושמי המקורות בגטו השתדלו להביא הסברים שונים באשר לגורמים שהולידו את התופעות העגומות האלה.
ואילו ברשימה אחרת בארכיון הגטו, "על הנוער וחינוכו בגטו", כותב מורה כי לדעתו קווי האופי של בני הנוער האלה ותכונותיהם שורשיהם נעוצים בתקופה שלפני המלחמה ולא נוצרו בעקבות המלחמה והכליאה בגטו. קלות דעתם, תועלתנותם, הרדיפה אחר הנאות שעה ומתירנות אפיינו אותם עוד קודם שפרצה המלחמה.
ילדים בשכבות הנמוכות
מצבם של רוב היהודים הידרדר עוד לפני המעבר לגטו עקב ההרס שנגרם בעקבות ההפצצות וההפגזות בזמן כיבוש העיר והפגיעה הקשה בחיים הכלכליים.
השינויים נתנו מיד את אותותיהם הקשים בילדים. הילדים הקטנים התקשו להבין את המתרחש. הם חשו מיד בהידרדרות הכלכלית ובמחסור במזון וחוו את האימה שאחזה בהוריהם ובני משפחתם בעקבות הכיבוש והאלימות. רבים מן ההורים, שנעשו טרודים ודאוגים עד מאוד, חשו אזלת יד ולא יכלו להעניק לילדיהם תחושה של ביטחון ולטעת בלבם תקווה. בתי הספר לא פעלו והילדים נטולי מסגרת חברתית מסייעת ולנוכח האלימות שהלכה וגברה ברחובות היו שרויים בחרדה. ואף על פי כן כבר בימים הראשונים לכיבוש יצאו רבים לעמוד בתור ללחם ומים וילדים רכים (בני ארבע וחמש) סייעו ביד אמותיהם ואחיהם הבוגרים יותר, וביצעו משימות שונות למען המשפחה. משימות כאלה התרבו בחייהן של משפחות מן המעמדות הנמוכים והבינוניים, שכן כדי להבטיח קיום מינימלי נדרשו כל בני המשפחה להירתם למאמץ.
המשפחה על אף קשייה, הייתה משענת. עצם קיומו של מקום מגורים ונוכחותם של אב או אם ואחים שימשו עוגן לילדים במצוקתם הגוברת... במסגרת המאמצים לשמור על היחידה המשפחתית קיבלו עליהם ילדים צעירים אחריות לאחים קטנים מהם ולעתים קרובות גם להוריהם...
חמור שבעתיים היה מצבם של הפליטים והמגורשים, שרובם הגיע לעיר בחוסר כל... הילדים הללו בגילאים שונים, מפעוטות ועד בני נוער סובבו ברחובות ורשה עוד לפני הקמת הגטו ובתקופתו ופשטו יד רעבים ומתחננים ללחם, תמונה מוכרת מימיה הקשים של ורשה. בחלל הגטו ריחפו צלילי השירים ששרו הילדים הקבצנים ביידיש כדי להשיג את מבוקשם, צלילי מנגינות ידועות שבהן ביקשו "רק פרוסונת אחת! קרום לחם יבש! ...המחסור הנורא הזה והבדידות הרבה שחוו ילדים רבים עם העקירה מבתיהם ואבדן בני משפחה, השרו על הילדים דיכאון ואפטיה. היו ילדים שלא היו מסוגלים לקום מן המיטה... אבל היו גם ילדים שניסו לעזור לעצמם בכל כוחם. בין אלה נמצאו ילדים שחיו עם משפחותיהם בריכוזי הפליטים או בדירותיהם בגטו, וילדים שבילו את רוב יומם ברחובות העיר והגטו - פושטי היד, גנבים, ילדים שחטפו מצרכים מידיהם של עוברים ושבים בגטו וילדים שהשתדלו להגיע למספר רב ככל שניתן של מטבחים כדי למצוא שאריות... חיפשו בגדים לחמם את גופם ולכסות מערומיהם. הם גילו נחישות ויזמה במאבק הקשה על הקיום. המקורות מספרים על "מקבצי נדבות" שהפכו למעין שכבה מקצועית...
מוכרים במיוחד התיאורים של הילדים שעסקו בהברחה בחבורות ויצאו בחבורות או בגפם לצד הארי והשיגו שם מזון ומצרכים אחרים. היו ילדים שנשלחו בידי הוריהם, שכן בני הבית נותרו ללא מזון והסיכוי של נערים ואף ילדים בני שמונה או עשר לעבור בהצלחה לצד הארי ולחזור לגטו היה רב יותר משל המבוגרים. גם ילדים רכים בני ארבע וחמש עשו את דרכם מן הגטו אל הצד הארי. גם ילדים פושטי יד יצאו לצד הארי, שבו היו סיכוייהם לקבל נדבה רבים יותר, ולעתים אף הביאו מעט מזון אל הגטו. המקורות מציינים את "המבריח הקטן" בתור אחד מגיבורי הגטו הראוי לאנדרטה...
בקרב ילדי הרחוב העזובים בלטה אלימות של חזקים כלפי חלשים, ילדים גדולים פגעו בקטנים...
מקור המידע : מן המחקר , "ילדים ונוער בתקופת השואה"' קטעים ממאמרה  של פרופסור  דליה עופר

PDF-ילדים בשואה - Yad Vashem

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…