ב-24 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את וילנה. טרם הקמת הגטו, בתחילת ספטמבר
הובלו יהודי המקום לרצח בפונאר (אתר השמדת המונים ליד וילנה). המשפחה עברה לגטו
ובהמשך הצליחה להימלט מהגטו בזכות סיועו של סנדלר לא-יהודי, אולם בהמשך שבה לגטו.
עם חיסול הגטו, בספטמבר 1943, ברחה המשפחה בסיועו של מקומי ומצאה מסתור במרתף עד
יום השחרור. העד עלה לישראל בשנת 1948
מתוך העדות :
"כשהיינו שם היו אנשים שהסתתרו ימים שלמים, עד
שבוע-שבועיים בכל מיני מסתורים.
ש. אפוא אתם הסתתרתם?
ת. הסתתרנו אצל נוצרים. אנשים יצאו החוצה רעבים. [...] מתוך האנשים שיצאו החוצה לא היו שפויים, היו סהרורים והם פשוט השתגעו מהמצב. מחפשים בפחד, בלי אוכל, בלי שום דבר, לא יודעים מה לעשות. רצים מעליית-גג לעליית-גג. אספו אותם בסוף והעבירו אותם לגטו השני יחד אתנו, הפרידו ביניהם וגם...
ש. מה קרה אתכם בינתיים?
ת. אנחנו חזרנו למקום בגטו, בגטו יותר מרווח במרכאות, בגטו עם פחות יהודים. אף אחד מהם לא עבד, לא הלכו לעבודה. כעבור יומיים חזרנו לגטו למקומותינו.
כשבאנו בחזרה לגטו חיפשתי חברים... נכנסנו לכל מיני
חצרות אחרים, התמונה היתה הרבה ארונות עם מתים, באו אנשים וחיפשו. הארונות היו
מכוסים. הורידו וכיסו. בסוף הורידו ולא כיסו. המחזה הזה של אנשים צעירים [...]
מהתליה וכל דרך אחרת או שנהרגו שם, זה היה כל היום, עד שלאט לאט פינו אותם. המחזות
האלה, בתור ילד זה השפיע מאוד [...]. לאחר מכן באו אנשים שברחו מפונאר והמשטרה
היהודית החביאה אותם, שלא יספרו. אנחנו ידענו את זה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה