דלג לתוכן הראשי

המכלאה המכונה "קפר"






על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי רק באיטליה, אחרי המלחמה. פליטים ישבו בקבוצות וסיפרו על הזוועות . לפעמים נדמה היה שהם מתחרים ביניהם , מי ראה יותר ומי סבל יותר . אנחנו  הנערים לא ידענו לספר . היינו יושבים ומקשיבים. לפרקים היו מטרידים אותנו בשאלות . בשנות המלחמה למדנו לא להשיב.
האנשים סיפרו והעלו מראות , אבל לא על הכול , מסתבר. היו זוועות שלא התלבשו במילים ונותרו סודות אפלים . למשל המכלאה המכונה " קפר" . כל אימת שהשם הזה עלה על הלשון , היו משתיקים את הדובר. באחד הלילות שמעתי אחד הפליטים אומר :

"יש זוועות שאסור לספר עליהן" .

"  למה? " תמה פליט אחר.

"אני לא יכול להסביר לך"

"מוכרחים לספר הכול, כדי שהכול ידעו מה עוללו לנו"

הוויכוח הזה, כמו רוב הויכוחים , לא הבהיר דבר. יש זוועות שסיפרו עליהן בפרטי פרטים ויש זוועות שאיש לא העז לדבר עליהן. על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי , כאמור , רק באיטליה, אם כי כבר קודם לכן קלטתי כמה רמזים עמומים.

 באחד הימים שמעתי מפי אחד הניצולים ממחנה קלטשונד דברים מפורשים על המכלאה. היה זה איש נמוך , מוצק ורחב כתפיים שהמלחמה לא גרעה מחוסנו. פניו היו מחוספסות כשל מתאגרף . עמידתו אמרה: אני מוכן למלחמה נוספת.
הוא , כנראה , לא ידע על איסור ההשמעה שהטילו הפליטים על הזוועה הזאת. 

תחילה ניסו לעצור בעדו, אך הוא לא קלט או אולי התעלם ועמד וסיפר :

 " המכלאה  "קפר" הייתה חלק בלתי נפרד ממחנה קלטשונד, ומפינות מסוימות  יכולת לראות את מרביתה. זו הייתה מכלאה של כלבי זאב ששימשו לשמירה , לציד ובעיקכ למרדפים. הכלבים הובאו מאולפים מגרמניה וטופחו על ידי השומרים הגרמנים והקצינים הגרמנים .

 לפנות ערב היו מוציאים אותם למרדפים , ואז ראו הכול עד כמה גבוהים הם וגאים ודומים יותר לזאבים מאשר לכלבים.

"קלטשונד היה מחנה עבודה וריכוז נאצי שבו התיכו מתכות וייצרו תחמושת. רק גברים חסונים הובאו לכאן, והללו  החזיק מעמד , על אף התנאים הקשים, שנה ואפילו יותר.  אם נקלעו לטרנספורט נשים , היו מכים אותן ומחזירים אותן . פעם הובאו כמה נשים קשישות והוצאו מיד להורג . יום אחד נקלעו לטרנספורט כמה ילדים קטנים . מפקד המחנה הנאצי ציווה להפשיט אותם ולדחוף אותם אל המכלאה. הילדים כנראה נטרפו מיד, שכן לא נשמעו צעקות."

" וזה הפך לנוהג, כל אימת שהגיעו אל המחנה ילדים קטנים ( ובכל חודש הגיעו כמה וכמה)  היו מפשיטים אותם ודוחפים אותם אל המכלאה. "

" באחד הימים אירע דבר מפתיע : הכלבים טרפו מה שטרפו , אבל בשני ילדים לא נגעו לרעה. ויותר מכך : הילדים עמדו על רגליהם וליטפו אותם. הכלבים נראו מרוצים , וגם השומרים הגרמנים. מכאן ואילך היו השומרים זורקים חתיכות בשר לכלבים ופיסות לחם וגבינה לילדים. מפקד המחנה הגרמני היה מביא את אורחיו להראות להם את המכלאה.

" המכלאה , בסופו של דבר, לא הייתה מקום מבטחים. כלבי זאב הם כלבי זאב. אם מרעיבים אותם , הם לא יודעים רחמים. אפילו ילדים שהיו במכלאה שבועות נטרפו.

"אלמלא המכלאה היה מחנה קלטשונד נחשב למחנה נסבל , אבל קיומה של המכלאה עשה את מחנה העבודה למחנה מוות.

בקלטשונד לא הוצאו אנשים להורג, אבל מראה הילדים המובלים אל מותם היה גם תבוסתנו. לא פלא כי ההתאבדויות בקלטשונד היו רבות. "



הפליט המשיך וגילה לנו : פעם ראינו ילד מחוץ למכלאה. הוא זחל על ארבעותיו ליד הרשת ועשה סימנים לכלבים. החוץ כנראה הפחיד אותו יותר מאשר הכלבים בפנים והוא חזר אל המכלאה.

"באחד הלילות נמלט ילד מן המכלאה והגיע אל צריף המגורים שלנו . מראהו  היה מבהיל, פניו וצווארו הין שסועים, אבל הוא לא התלונן ולא בכה. האנשים ניסו לשווא להוציא הגה מפיו. מאוחר יותר פלט כמה הברות שדומות היו לנביחות קטועות. "

"הסכנה הייתה רבה, אבל אנחנו היינו מוכנים להסתכן, ואכן החבאנו אותו בתוך ארגז. בלילה היינו מסירים את המכסה, משקים אותו ומאכילים אותו. המחשבה שיש לנו ילד בצריף שינתה את חיינו באותו הסתיו. הייתה תחרות בינינו מי ייתן לו את המנה שלו. כל אחד נאבק לתת לו.

"לפרקים נדמה היה שהוא מתאושש ופצעיו מתרפאים. במרוצת הימים שיפרנו את הארגז וסידרנו מקום בשביל פחית מים. לילה אחד, משהסרנו את המכסה , ראינו : הילד אינו נושם. פחדנו לצאת החוצה וקברנו אותו בקרקע של הצריף. מאז היה עמנו אף יותר. בטוחים היינו משום-מה כי באחד הלילות יקום וידבר אלינו בקולו.

"כך זה היה עד שבאו הרוסים. כשפלש הצבא הרוסי אל המחנה , היו במכלאה שני ילדים. הם הוצאו והובאו אל חדר החקירות. הילדים בהו , פלטו הברות רסוקות , משכו בכתפיים ואחד רקע ברגליו, אבל משפט לא נפלט מפיהם. החוקרים ניסו לדבר אליהם ביידיש ובפולנית, לבסוף הובא אל הצריף אדם קשיש שניסה לדובב אותם בהונגרית . הכול לשווא. הילדים ניצלו,  אבל השפה נכרתה מפיהם.

"אחד הניצולים התפרץ וסיפר לחוקרים בהתרגשות ובגמגום על המכלאה ועל מה שעוללו לילדים. החוקר לא האמין לו וביקש להביא עד נוסף. העד הנוסף , אדם גבוה, אדם וחזק , אישר כי אכן ראה במו עיניו כיצד טרפו הכלבים את הילדים , שכן עבד ליד התנורים, ומשם רק משם , ראו את כל המכלאה" .

הפליט הפטיר בנימה שונה ואמר : בקלטשונד לא התפזרו הניצולים מיד אחרי השחרור. את שני הילדים רחץ חובש צבאי וחבש אותם בתחבושות. איזו בהייה מפחידה השתכנה בעיניהם. רוב היום ישבו על המיטות קפואים בשתיקה. ולבסוף , אירע להם מה שאירע לניצולים המבוגרים : הם התחילו להתקוטט והיה צריך להפריד ביניהם" .

 מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…