דלג לתוכן הראשי

המכלאה המכונה "קפר"






על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי רק באיטליה, אחרי המלחמה. פליטים ישבו בקבוצות וסיפרו על הזוועות . לפעמים נדמה היה שהם מתחרים ביניהם , מי ראה יותר ומי סבל יותר . אנחנו  הנערים לא ידענו לספר . היינו יושבים ומקשיבים. לפרקים היו מטרידים אותנו בשאלות . בשנות המלחמה למדנו לא להשיב.
האנשים סיפרו והעלו מראות , אבל לא על הכול , מסתבר. היו זוועות שלא התלבשו במילים ונותרו סודות אפלים . למשל המכלאה המכונה " קפר" . כל אימת שהשם הזה עלה על הלשון , היו משתיקים את הדובר. באחד הלילות שמעתי אחד הפליטים אומר :

"יש זוועות שאסור לספר עליהן" .

"  למה? " תמה פליט אחר.

"אני לא יכול להסביר לך"

"מוכרחים לספר הכול, כדי שהכול ידעו מה עוללו לנו"

הוויכוח הזה, כמו רוב הויכוחים , לא הבהיר דבר. יש זוועות שסיפרו עליהן בפרטי פרטים ויש זוועות שאיש לא העז לדבר עליהן. על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי , כאמור , רק באיטליה, אם כי כבר קודם לכן קלטתי כמה רמזים עמומים.

 באחד הימים שמעתי מפי אחד הניצולים ממחנה קלטשונד דברים מפורשים על המכלאה. היה זה איש נמוך , מוצק ורחב כתפיים שהמלחמה לא גרעה מחוסנו. פניו היו מחוספסות כשל מתאגרף . עמידתו אמרה: אני מוכן למלחמה נוספת.
הוא , כנראה , לא ידע על איסור ההשמעה שהטילו הפליטים על הזוועה הזאת. 

תחילה ניסו לעצור בעדו, אך הוא לא קלט או אולי התעלם ועמד וסיפר :

 " המכלאה  "קפר" הייתה חלק בלתי נפרד ממחנה קלטשונד, ומפינות מסוימות  יכולת לראות את מרביתה. זו הייתה מכלאה של כלבי זאב ששימשו לשמירה , לציד ובעיקכ למרדפים. הכלבים הובאו מאולפים מגרמניה וטופחו על ידי השומרים הגרמנים והקצינים הגרמנים .

 לפנות ערב היו מוציאים אותם למרדפים , ואז ראו הכול עד כמה גבוהים הם וגאים ודומים יותר לזאבים מאשר לכלבים.

"קלטשונד היה מחנה עבודה וריכוז נאצי שבו התיכו מתכות וייצרו תחמושת. רק גברים חסונים הובאו לכאן, והללו  החזיק מעמד , על אף התנאים הקשים, שנה ואפילו יותר.  אם נקלעו לטרנספורט נשים , היו מכים אותן ומחזירים אותן . פעם הובאו כמה נשים קשישות והוצאו מיד להורג . יום אחד נקלעו לטרנספורט כמה ילדים קטנים . מפקד המחנה הנאצי ציווה להפשיט אותם ולדחוף אותם אל המכלאה. הילדים כנראה נטרפו מיד, שכן לא נשמעו צעקות."

" וזה הפך לנוהג, כל אימת שהגיעו אל המחנה ילדים קטנים ( ובכל חודש הגיעו כמה וכמה)  היו מפשיטים אותם ודוחפים אותם אל המכלאה. "

" באחד הימים אירע דבר מפתיע : הכלבים טרפו מה שטרפו , אבל בשני ילדים לא נגעו לרעה. ויותר מכך : הילדים עמדו על רגליהם וליטפו אותם. הכלבים נראו מרוצים , וגם השומרים הגרמנים. מכאן ואילך היו השומרים זורקים חתיכות בשר לכלבים ופיסות לחם וגבינה לילדים. מפקד המחנה הגרמני היה מביא את אורחיו להראות להם את המכלאה.

" המכלאה , בסופו של דבר, לא הייתה מקום מבטחים. כלבי זאב הם כלבי זאב. אם מרעיבים אותם , הם לא יודעים רחמים. אפילו ילדים שהיו במכלאה שבועות נטרפו.

"אלמלא המכלאה היה מחנה קלטשונד נחשב למחנה נסבל , אבל קיומה של המכלאה עשה את מחנה העבודה למחנה מוות.

בקלטשונד לא הוצאו אנשים להורג, אבל מראה הילדים המובלים אל מותם היה גם תבוסתנו. לא פלא כי ההתאבדויות בקלטשונד היו רבות. "



הפליט המשיך וגילה לנו : פעם ראינו ילד מחוץ למכלאה. הוא זחל על ארבעותיו ליד הרשת ועשה סימנים לכלבים. החוץ כנראה הפחיד אותו יותר מאשר הכלבים בפנים והוא חזר אל המכלאה.

"באחד הלילות נמלט ילד מן המכלאה והגיע אל צריף המגורים שלנו . מראהו  היה מבהיל, פניו וצווארו הין שסועים, אבל הוא לא התלונן ולא בכה. האנשים ניסו לשווא להוציא הגה מפיו. מאוחר יותר פלט כמה הברות שדומות היו לנביחות קטועות. "

"הסכנה הייתה רבה, אבל אנחנו היינו מוכנים להסתכן, ואכן החבאנו אותו בתוך ארגז. בלילה היינו מסירים את המכסה, משקים אותו ומאכילים אותו. המחשבה שיש לנו ילד בצריף שינתה את חיינו באותו הסתיו. הייתה תחרות בינינו מי ייתן לו את המנה שלו. כל אחד נאבק לתת לו.

"לפרקים נדמה היה שהוא מתאושש ופצעיו מתרפאים. במרוצת הימים שיפרנו את הארגז וסידרנו מקום בשביל פחית מים. לילה אחד, משהסרנו את המכסה , ראינו : הילד אינו נושם. פחדנו לצאת החוצה וקברנו אותו בקרקע של הצריף. מאז היה עמנו אף יותר. בטוחים היינו משום-מה כי באחד הלילות יקום וידבר אלינו בקולו.

"כך זה היה עד שבאו הרוסים. כשפלש הצבא הרוסי אל המחנה , היו במכלאה שני ילדים. הם הוצאו והובאו אל חדר החקירות. הילדים בהו , פלטו הברות רסוקות , משכו בכתפיים ואחד רקע ברגליו, אבל משפט לא נפלט מפיהם. החוקרים ניסו לדבר אליהם ביידיש ובפולנית, לבסוף הובא אל הצריף אדם קשיש שניסה לדובב אותם בהונגרית . הכול לשווא. הילדים ניצלו,  אבל השפה נכרתה מפיהם.

"אחד הניצולים התפרץ וסיפר לחוקרים בהתרגשות ובגמגום על המכלאה ועל מה שעוללו לילדים. החוקר לא האמין לו וביקש להביא עד נוסף. העד הנוסף , אדם גבוה, אדם וחזק , אישר כי אכן ראה במו עיניו כיצד טרפו הכלבים את הילדים , שכן עבד ליד התנורים, ומשם רק משם , ראו את כל המכלאה" .

הפליט הפטיר בנימה שונה ואמר : בקלטשונד לא התפזרו הניצולים מיד אחרי השחרור. את שני הילדים רחץ חובש צבאי וחבש אותם בתחבושות. איזו בהייה מפחידה השתכנה בעיניהם. רוב היום ישבו על המיטות קפואים בשתיקה. ולבסוף , אירע להם מה שאירע לניצולים המבוגרים : הם התחילו להתקוטט והיה צריך להפריד ביניהם" .

 מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…