דלג לתוכן הראשי

הדסה רוזן , בת 14 , הבריחה מגיא ההריגה , חלק א'




העיירה פודברודז , אזור וילנה.

עדות משנת 1946

 הסתתרנו בעליית הגג בזמן האקציה , אך בסוף הגרמנים גילו אותנו בגלל הבכי של הילד הקטן שהיה במחבוא בעליית הגג.

העבירו אותנו בעגלות כמו גם את שאר היהודים העיירה ליער הקרוב .

נצטווינו להתייצב בשורה. אני ישבתי על הארץ , כדי שלא לראות איך יורים בנו, והרגע הגיע . הרעימו היריות . לאחר שעה קלה חשתי שעודני חיה והתחלתי לרוץ מהר . התגלגלתי לערוץ ביער . שכבתי ושמעתי קול גניחותיהם של אלה שרק נפצעו .

לא הרחק התהלך גרמני שירה בפצועים . היריות פסקו , הרוצחים הסתלקו וכך נשארתי יחידה בין 20 הרוגים .  מה כאב ליבי שביניהם גם אבא, אמא ואחותי הקטנה.  והלא אני חשבתי ( ככל ילד) שאמא שלי לא תמות לעולם . אמא היא נצח , והנה קץ –הדברים כאשר לא פיללתי .

אין  . אין . אבד כל היקר בחיים . ואנא אפנה עתה ?  ולי לא קרוב ולא גואל.
לא נשאר לי אלא ללכת ולהסגיר עצמי בידי הגרמנים. לא היה לי מוצא אחר , אבל ברגע האחרון החלטתי לעקור מאותו מקום של גיא ההריגה בשקט בשקט בלילה.

הגעתי בכוחות אחרונים לטחנה הסמוכה ליער ונתקלתי בבן-כפר ליטאי אחד. פרס לי לחם ומיד נגסתי ממנו. אך הוא הכיר בי שאני יהודיה ואמר לי שאסתלק . הלכתי משם.

לא הכרתי את הדרך.

בשדה ראיתי  איכרים חופרים תפוחי אדמה. קרבתי והתחלתי חופרת אתם. האיכרה שמחה שנזדמנה לה פועלת חינם , אך גם פחדה. כל נוצרי שבא במגע אפילו עם יהודי אחד דינו – מוות.  הפצרתי בה שתובלני עד ביתה, משם אמשיך דרכי . האיכרה ביקשה תשלום , ולי אין כסף . נזכרתי כי בצאתי מהבית אמא הלבישתני שתי שמלות זו על גבי זו. פשטתי את האחת ומסרתי לה.

היא הלכה דרך העיירה והגשר ואני בריחוק-מה אחריה , פן יכירוני הגרמנים ויירו בי ואמיט אסון אף עליה.  כך עזבתי את העיירה . הצצתי בפעם האחרונה בביתנו , שבו ביליתי בנעימים את שנות הילדות. לצליל צעדי נלווה גם בכי בבתים. 

עזבתי את העיירה כשהיא כולה באבל ואני נאלמת ואין מילים בפי.

כשבאתי לביתה נתנה לי צלב קטן ופקדה עלי להסתלק . שרכתי דרכי בשדות , יערות , משעולים זרים ולבי עמוס מכאוב וצער.

הגעתי לכפר אחד ומצאתי בעלת –בית שהלינה אותי . למחרת יעצה לי ללכת לקרמילישוק , 20 ק"מ מפודברודז . שם מצויים עדיין יהודים . מובן מאליו ששמחתי על הבשורה . אי שם חיים עוד יהודים ! נצטלצל ההד בלבי.

כשראיתי פנים יהודיות  הוקל הרבה ללבי. מצאתי אף מכרים מפודברודז שנמלטו מהשחיטה . ובתוך הסביבה היהודית שבתי לאיתני . אספה אותי אשה אחת . ביילה חצקלביץ , שהטיבה עמדי כאם.

אבל הגורל פקד אף את גטו קרמילישוק. הגטו הוקף מסביב ויהודיו הובלו ישר לבורות המוכנים בעיר . שוב חמקתי ממש מתחת-ידם של אנשי הס.ס  ונמלטתי על נפשי. הגעתי לכפר קטן . בלא רשות מבעל-הבית נכנסתי לתוך גורן והתחבאתי, וכך שרועה על הקש , חשתי שוב את מרי בדידותי וצרות עמי.

 היה סתיו , רוח קרירה הרעידה את עצמותי. נרדמתי , ובחלומי הנה אמא יושבת עטופה מעיל שחור. תוגת עולם בפניה. אך היא מחרישה. הלא אמי היא- אמרתי לנפשי בחלומי – שהיתה מפנקת אותי ומנשקת ברוך, ועתה היא כולה עצב ויגון.
נקישה חזקה בדלת עוררתני. נכנס בעל הבית ונדהם למצוא אדם בתוך הגורן. קרב אלי ושאלני הכל. נאנח כמשתתף בצערי ופקד להסתלק מיד.

מקור וקרדיט :  
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…