דלג לתוכן הראשי

הדסה רוזן , בת 14 , הבריחה מגיא ההריגה , חלק א'




העיירה פודברודז , אזור וילנה.

עדות משנת 1946

 הסתתרנו בעליית הגג בזמן האקציה , אך בסוף הגרמנים גילו אותנו בגלל הבכי של הילד הקטן שהיה במחבוא בעליית הגג.

העבירו אותנו בעגלות כמו גם את שאר היהודים העיירה ליער הקרוב .

נצטווינו להתייצב בשורה. אני ישבתי על הארץ , כדי שלא לראות איך יורים בנו, והרגע הגיע . הרעימו היריות . לאחר שעה קלה חשתי שעודני חיה והתחלתי לרוץ מהר . התגלגלתי לערוץ ביער . שכבתי ושמעתי קול גניחותיהם של אלה שרק נפצעו .

לא הרחק התהלך גרמני שירה בפצועים . היריות פסקו , הרוצחים הסתלקו וכך נשארתי יחידה בין 20 הרוגים .  מה כאב ליבי שביניהם גם אבא, אמא ואחותי הקטנה.  והלא אני חשבתי ( ככל ילד) שאמא שלי לא תמות לעולם . אמא היא נצח , והנה קץ –הדברים כאשר לא פיללתי .

אין  . אין . אבד כל היקר בחיים . ואנא אפנה עתה ?  ולי לא קרוב ולא גואל.
לא נשאר לי אלא ללכת ולהסגיר עצמי בידי הגרמנים. לא היה לי מוצא אחר , אבל ברגע האחרון החלטתי לעקור מאותו מקום של גיא ההריגה בשקט בשקט בלילה.

הגעתי בכוחות אחרונים לטחנה הסמוכה ליער ונתקלתי בבן-כפר ליטאי אחד. פרס לי לחם ומיד נגסתי ממנו. אך הוא הכיר בי שאני יהודיה ואמר לי שאסתלק . הלכתי משם.

לא הכרתי את הדרך.

בשדה ראיתי  איכרים חופרים תפוחי אדמה. קרבתי והתחלתי חופרת אתם. האיכרה שמחה שנזדמנה לה פועלת חינם , אך גם פחדה. כל נוצרי שבא במגע אפילו עם יהודי אחד דינו – מוות.  הפצרתי בה שתובלני עד ביתה, משם אמשיך דרכי . האיכרה ביקשה תשלום , ולי אין כסף . נזכרתי כי בצאתי מהבית אמא הלבישתני שתי שמלות זו על גבי זו. פשטתי את האחת ומסרתי לה.

היא הלכה דרך העיירה והגשר ואני בריחוק-מה אחריה , פן יכירוני הגרמנים ויירו בי ואמיט אסון אף עליה.  כך עזבתי את העיירה . הצצתי בפעם האחרונה בביתנו , שבו ביליתי בנעימים את שנות הילדות. לצליל צעדי נלווה גם בכי בבתים. 

עזבתי את העיירה כשהיא כולה באבל ואני נאלמת ואין מילים בפי.

כשבאתי לביתה נתנה לי צלב קטן ופקדה עלי להסתלק . שרכתי דרכי בשדות , יערות , משעולים זרים ולבי עמוס מכאוב וצער.

הגעתי לכפר אחד ומצאתי בעלת –בית שהלינה אותי . למחרת יעצה לי ללכת לקרמילישוק , 20 ק"מ מפודברודז . שם מצויים עדיין יהודים . מובן מאליו ששמחתי על הבשורה . אי שם חיים עוד יהודים ! נצטלצל ההד בלבי.

כשראיתי פנים יהודיות  הוקל הרבה ללבי. מצאתי אף מכרים מפודברודז שנמלטו מהשחיטה . ובתוך הסביבה היהודית שבתי לאיתני . אספה אותי אשה אחת . ביילה חצקלביץ , שהטיבה עמדי כאם.

אבל הגורל פקד אף את גטו קרמילישוק. הגטו הוקף מסביב ויהודיו הובלו ישר לבורות המוכנים בעיר . שוב חמקתי ממש מתחת-ידם של אנשי הס.ס  ונמלטתי על נפשי. הגעתי לכפר קטן . בלא רשות מבעל-הבית נכנסתי לתוך גורן והתחבאתי, וכך שרועה על הקש , חשתי שוב את מרי בדידותי וצרות עמי.

 היה סתיו , רוח קרירה הרעידה את עצמותי. נרדמתי , ובחלומי הנה אמא יושבת עטופה מעיל שחור. תוגת עולם בפניה. אך היא מחרישה. הלא אמי היא- אמרתי לנפשי בחלומי – שהיתה מפנקת אותי ומנשקת ברוך, ועתה היא כולה עצב ויגון.
נקישה חזקה בדלת עוררתני. נכנס בעל הבית ונדהם למצוא אדם בתוך הגורן. קרב אלי ושאלני הכל. נאנח כמשתתף בצערי ופקד להסתלק מיד.

מקור וקרדיט :  
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…