בימי המלחמה פיתחתי את החשד למעלה של אמנות.
לפני שהתקרבי
לבית , לאורווה או למתבן הייתי מתכופף ומאזין , לפרקים שעות רבות. על פי החושים
ידעתי אם יש אנשים וכמה . אנשים הם תמיד אות לסכנה. חלק ניכר מימי המלחמה הייתי
שרוע על הארץ ומקשיב. בין השאר למדתי להקשיב לציפורים. הן חזאיות נפלאות לא רק
לגשמים קרבים אלא גם לאנשים רעים ולחיות טרף.
בימי נדודי
בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, ואת האורווה על פני הבית,
את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה.
לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו עצמם חשדותי כנכונים.
במרוצת הימים למדתי
כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. בעיר הייתי מוקף עצים , שיחים , ציפורים
ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים
התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה.
לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי חיים שנקרו בדרכי. השעות שהייתי
במחיצתם של גורי כלבים , חתולים , כבשים היו היו השעות הטובות ביותר בימי המלחמה.
הייתי מתמזג איתם עד שכחה , נרדם לידם, ושנתי הייתה אז שלווה ועמוקה כמו במיטת
הורי.
כבר שמתי לב
שבני דורי , במיוחד אלה שהיו ילדים בזמן המלחמה , פיתחו יחס חשדני לבני אדם. גם
אני בימי המלחמה העדפתי חברתם של דוממים ושל בעלי חיים . בני אדם הם בלתי צפויים .
איש שנראה במבט ראשון מיושב בדעתו ורגוע עשוי להתגלות כפרא אדם ולעתים כרוצח.
לאחר שעזבתי את האישה שאימצה אותי עבדתי אצל
איכר זקן ועיוור . תחילה שמחתי שהוא עיוור , אך חיש מהר התברר לי שהוא לא פחות
אכזרי מן האיכרים הפיקחים. כל אימת שחשד בי שאיננני עושה את מלאכתו כראוי או שאני
טועם משהו בשעת העבודה , היה קורא אותי אליו וסוטר על פני.
לאמיתו של דבר ,
כל אימת שהייתי בקרבתו היה פושט את ידו ומרביץ לי. פעם , כשנדמה היה לו כי שתיתי מדלי החלב שאליו חלבתי , הפיל אותי על
הארץ ודרך עלי. שמתי לב : אל בעלי החיים שבאורווה היה קרב בשקט ובעדינות , מלטף את
ראשיהם ולוחש להם דברי חיבה, אבל את כעסו היה שופך עלי. כעסו היה ארסי , כמו הייתי אני הסיבה לכל שעוללו
לו החיים.
כשנתיים הייתי
בשדות ומוקף יערות . יש מראות שנחרתו בזיכרוני והרבה נשכח ממני, אבל החשד נותר
טבוע בגופי, וגם היום כל כמה צעדים אני עומד ומקשיב. הדיבור עולה לי בקושי , ולא
פלא : במלחמה לא דיברו. כל אסון כמו חוזר ואומר : מה יש לומר. הרי אין מה לומר. מי
שהיה בגטו, במחנה וביערות, יודע שתיקה מגופו .
במלחמה לא
מתווכחים, לא מחדדים חילוקי דעות. מלחמה היא חממה לקשב ולשתיקה. הרעב ללחם , הצימאון למים , הפחד מן המוות עושים
את המילים למיותרות. לאמיתו של דבר, אין צורך בהן. בגטו ובמחנה רק אנשים שיצאו
מדעתם דיברו, הסבירו וניסו לשכנע. אנשים שפויים לא דיברו.
את החשד ממילים
הבאתי משם. רצף מילים רהוט מעורר בי חשד. אני מעדיף את הגמגום , בגמגום אני שומע
את החיכוך ואת אי-השקט , את המאמץ לצרוף את המילים מן הסיגים , את הרצון להושיט לך
משהו פנימי. משפטים רהוטים , מעוררים בי הרגשה של אי-ניקיון , של סדר המחפה על
ריקנות.
בזמן המלחמה לא
דיברו לרוב באמצעות המילים , אלא ע"י
הפנים והידיים. מן הפנים למדת עד כמה האיש שלידך רוצה לעזור לך או עומד להתנכל לך.
המילים לא עזרו להבנה. החושים הם שהביאו לך את האינפורמציה הנכונה. הרעב מחזיר אותנו אל האינסטינקטים , אל הדיבור שלפני
הדיבור. מי שהושיט לך פיסת לחם או פחית מים בשעה שכבר כרעת על ברכיך מרוב חולשה ,
את היד הזאת לא תשכח לעולם.
רק אחרי המלחמה
שוב עלו המילים . האנשים חזרו לשאול ולתמוה, והאנשים שלא היו שם תבעו הסברים. אבל
אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות , הן דלות, עלובות וחיש מהר
מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות.
הכתיבה שלי החלה בצליעה קשה. הניסיונות של
המלחמה רבצו בי כבדים ומעיקים ואני רציתי להדחיקם עוד יותר. רצתי לבנות חיים חדשים
על גבי חיי הקודמים.
שנים לקח לי
לשוב לעצמי, אך גם ששבתי עוד הייתה הדרך ארוכה. איך מעצבים את התוכן הבוער הזה?
מהיכן מתחילים ? איך מחברים את החוליות ? באילו מילים משתמשים ?
מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור
חיים, הוצאת כתר ,1999.
הטקסט
המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה