דלג לתוכן הראשי

אהרון אפלפלד ז"ל: החשד מאנשים וממילים רהוטות והשתיקה




 בימי המלחמה פיתחתי את החשד למעלה של אמנות. לפני שהתקרבי לבית , לאורווה או למתבן הייתי מתכופף ומאזין , לפרקים שעות רבות. על פי החושים ידעתי אם יש אנשים וכמה . אנשים הם תמיד אות לסכנה. חלק ניכר מימי המלחמה הייתי שרוע על הארץ ומקשיב. בין השאר למדתי להקשיב לציפורים. הן חזאיות נפלאות לא רק לגשמים קרבים אלא גם לאנשים רעים ולחיות טרף.
בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, ואת האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו עצמם חשדותי כנכונים.

במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. בעיר הייתי מוקף עצים , שיחים , ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי חיים שנקרו בדרכי. השעות שהייתי במחיצתם של גורי כלבים , חתולים , כבשים היו היו השעות הטובות ביותר בימי המלחמה. הייתי מתמזג איתם עד שכחה , נרדם לידם, ושנתי הייתה אז שלווה ועמוקה כמו במיטת הורי.
כבר שמתי לב שבני דורי , במיוחד אלה שהיו ילדים בזמן המלחמה , פיתחו יחס חשדני לבני אדם. גם אני בימי המלחמה העדפתי חברתם של דוממים ושל בעלי חיים . בני אדם הם בלתי צפויים . איש שנראה במבט ראשון מיושב בדעתו ורגוע עשוי להתגלות כפרא אדם ולעתים כרוצח.

 לאחר שעזבתי את האישה שאימצה אותי עבדתי אצל איכר זקן ועיוור . תחילה שמחתי שהוא עיוור , אך חיש מהר התברר לי שהוא לא פחות אכזרי מן האיכרים הפיקחים. כל אימת שחשד בי שאיננני עושה את מלאכתו כראוי או שאני טועם משהו בשעת העבודה , היה קורא אותי אליו וסוטר על פני.

לאמיתו של דבר , כל אימת שהייתי בקרבתו היה פושט את ידו ומרביץ לי. פעם , כשנדמה היה לו  כי שתיתי מדלי החלב שאליו חלבתי , הפיל אותי על הארץ ודרך עלי. שמתי לב : אל בעלי החיים שבאורווה היה קרב בשקט ובעדינות , מלטף את ראשיהם ולוחש להם דברי חיבה, אבל את כעסו היה שופך עלי.  כעסו היה ארסי , כמו הייתי אני הסיבה לכל שעוללו לו החיים.

כשנתיים הייתי בשדות ומוקף יערות . יש מראות שנחרתו בזיכרוני והרבה נשכח ממני, אבל החשד נותר טבוע בגופי, וגם היום כל כמה צעדים אני עומד ומקשיב. הדיבור עולה לי בקושי , ולא פלא : במלחמה לא דיברו. כל אסון כמו חוזר ואומר : מה יש לומר. הרי אין מה לומר. מי שהיה בגטו, במחנה וביערות, יודע שתיקה מגופו .

במלחמה לא מתווכחים, לא מחדדים חילוקי דעות. מלחמה היא חממה לקשב ולשתיקה.  הרעב ללחם , הצימאון למים , הפחד מן המוות עושים את המילים למיותרות. לאמיתו של דבר, אין צורך בהן. בגטו ובמחנה רק אנשים שיצאו מדעתם דיברו, הסבירו וניסו לשכנע. אנשים שפויים לא דיברו.

את החשד ממילים הבאתי משם. רצף מילים רהוט מעורר בי חשד. אני מעדיף את הגמגום , בגמגום אני שומע את החיכוך ואת אי-השקט , את המאמץ לצרוף את המילים מן הסיגים , את הרצון להושיט לך משהו פנימי. משפטים רהוטים , מעוררים בי הרגשה של אי-ניקיון , של סדר המחפה על ריקנות.

בזמן המלחמה לא דיברו  לרוב באמצעות המילים , אלא ע"י הפנים והידיים. מן הפנים למדת עד כמה האיש שלידך רוצה לעזור לך או עומד להתנכל לך. המילים לא עזרו להבנה. החושים הם שהביאו לך את האינפורמציה הנכונה. הרעב  מחזיר אותנו אל האינסטינקטים , אל הדיבור שלפני הדיבור. מי שהושיט לך פיסת לחם או פחית מים בשעה שכבר כרעת על ברכיך מרוב חולשה , את היד הזאת לא תשכח לעולם.

רק אחרי המלחמה שוב עלו המילים . האנשים חזרו לשאול ולתמוה, והאנשים שלא היו שם תבעו הסברים. אבל אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות , הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות.

הכתיבה שלי החלה בצליעה קשה. הניסיונות של המלחמה רבצו בי כבדים ומעיקים ואני רציתי להדחיקם עוד יותר. רצתי לבנות חיים חדשים על גבי חיי הקודמים.

שנים לקח לי לשוב לעצמי, אך גם ששבתי עוד הייתה הדרך ארוכה. איך מעצבים את התוכן הבוער הזה? מהיכן מתחילים ? איך מחברים את החוליות ? באילו מילים משתמשים ?

מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.
 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…