מרדכי , הנזירים והשח

"את מרדכי הכרתי לפני שנים רבות , כשהייתי מורה בתיכון ערב. הייתה לו מכלות קטנה מול בית הספר. בשעות הצהריים היה סוגר אותה , מכיו סנדוויצ'ים וקפה, ואנו היינו יושבים ליד החלון ומשחקים שח.

שח הוא תשוקתו הגדולה, ובו מתגלה כל שנסתר בו : מחשבה נכונה , אבל בלי אינטרגות , כשהיה מפסיד היה אור רך של בושה מכסה את פניו .

היה בגילי , אבל משום קרחתו המלאה ומשום עבודתו במכולת ומשום שנישא צעיר , נראה כבן ארבעים. אבל ברגע שהיה מגיף את התריסים ומניח את לוח השחמט על הדרגש , היה מראו משתנה ומשהו משל ילד היה עוטף את עיניו.

המשחק היה נמשך לרוב שעה ומחצה ולפעמים שעתיים . הזמן האפלולי הזה ליד התריס המוגף היה משכר אותנו עד שכחה, ובכל זאת יכולתי להבחין בכמה תנועות שלא נראו אצלו בשעת עבודתו ליד הדוכן. במיוחד שמתי לב להרכנת הראש שלו . כאילו ידע לפנים להתפלל . לפרקים היה עוצם  את עיניו כמו מבקש ממחשבתו להצטמצם ולהתרכז. אצבעותיו היו דקות וארוכות ולא הלמו את עיסוקו, ומשום כך היו פצועות לרוב או חבושות . בעיצומו של המשחק הייתה לעיניו חדות נפלאה.

כמו רבים משחקני שח מובהקים היה אדם סגור , ממעט במילים , אבל פניו היו ערות.

רק אחרי שנה של היכרות גילה לי שבילדותו , מגיל חמש עד תשע היה במנזר , מנזר חמור שתפילות חובה התנהלו בו גם בלילה.

הוריו מסרו אותו למנזר והבטיחו לבוא ולאסוף אותו בתוך כמה ימים. הוא חיכה להם ימים אחדים ומשלא באו שקע בבכי. הנזירים הזהירו אותו לבל יבכה. משלא הועילו אזהרותיהם כלאו אותו בקיטון. הוא בכה עד כלות כוחותיו וחדל. משחדל לבכות פתחו הנזירים את הקיטון והגישו לו ספל חלב חם. מאז לא בכה עוד.

מי היו הוריו. לפני שנים אחדות עוד ציפה להם. הוא האמין שהם חיים באוזבקיסטאן. . את האשליה הזו נטע בו ניצול שואה שנשבע  לו כי ראה אותם באחד הקולחוזים שם. גם תקווה זו נתבדתה, ובכל זאת אין הוא אדם מר נפש. איזה שקט מרחף על תנועותיו. דיבורו מועט שבמועט , לגופו של עניין ובלא חופזה.

פעם סיפר לי כי הנזיר ג'ורג' אמר לו , ברגע שפחד גדול אחז בו , כי אין מה לפחד. הפחד הוא דמיון. הדמיון הוא שיוצר את המפלצות. יש רק לפחד מן האב שבשמים. ככל שדבקים בו הפחד קטן .

הוא , כמובן , אינו שומר לא על הפולחן הנוצרי ולא על המצוות שלנו, ובכל זאת גלומה בכל הוויתו איזה דתיות שהוא קנה במנזר. לפעמים נדמה לי שהוא מצפה לזמן שבו יורשה להתפלל.

פעם בשבוע ולעתים פעמיים אנו מסתגרים ומשחקים שח.

את המשחק לימדו אותו הנזירים .

הוא משחק בריכוז גבוה ההולך ומתעצם ככל שהמשחק מסתבך. ריכוזו שקט , בלא שום בהלה, וניכר היטב כי השנים במנזר נטעו בו סגולות שלי הן חסרות.

פעם סיפר לי כי לאחר התפילה במנזר בבוקר עבד עם הנזירים בגינה. הוא אהב את העבודה.

"ובשעת העבודה לא דיברתם? "  הסיתה אותי הלשון לשאול.

"במנזר לא מדברים"

"ואם רוצים לדבר? "

"אתה עוצם את עיניך ואומר : ,ישו אדוננו , הצל אותי מן הרצונות הרעים והסתר אותי בצל כנפיך" .

לפעמים נדמה כי חייו האמיתיים טמונים במנזר , ומה שבא אחר-כך אינו אלא התחפרות. ההתחפרות לא קברה את חייו הקודמים אלא שימרה אותם, וכשהוא מדבר על ילדותו הוא אינו מדבר בלשון עבר. מבחינה זו , ולא רק מבחינה זו, אנחנו דומים . גם בי מפכה תחושה כי באחד הימים אוכל להתפלל.

עוד סיפר כי ליד המנזר סיפר כי ליד המנזר זרם פלג מים . בקיץ היה יורד לבדו למטה ומתרחץ.

ב1972 עזב את ירושלים והתיישב במושב. איננני יודע למה עזב את העיר.

מרדכי לא סיים תיכון ולא למד באוניברסיטה , אבל הלימודים במנזר נטמעו בנפשו. החיים שם כיוונו אותו אל המועט ואל הנחוץ. וגם עכשיו  הכלל שלו : פחות ופחות דיבור , כאילו במילים טמון החטא הקדמון .  

מקור וקרדיט:

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר , 1999