דלג לתוכן הראשי

מרדכי , הנזירים והשח






"את מרדכי הכרתי לפני שנים רבות , כשהייתי מורה בתיכון ערב. הייתה לו מכלות קטנה מול בית הספר. בשעות הצהריים היה סוגר אותה , מכיו סנדוויצ'ים וקפה, ואנו היינו יושבים ליד החלון ומשחקים שח.

שח הוא תשוקתו הגדולה, ובו מתגלה כל שנסתר בו : מחשבה נכונה , אבל בלי אינטרגות , כשהיה מפסיד היה אור רך של בושה מכסה את פניו .

היה בגילי , אבל משום קרחתו המלאה ומשום עבודתו במכולת ומשום שנישא צעיר , נראה כבן ארבעים. אבל ברגע שהיה מגיף את התריסים ומניח את לוח השחמט על הדרגש , היה מראו משתנה ומשהו משל ילד היה עוטף את עיניו.
המשחק היה נמשך לרוב שעה ומחצה ולפעמים שעתיים . הזמן האפלולי הזה ליד התריס המוגף היה משכר אותנו עד שכחה, ובכל זאת יכולתי להבחין בכמה תנועות שלא נראו אצלו בשעת עבודתו ליד הדוכן. במיוחד שמתי לב להרכנת הראש שלו . כאילו ידע לפנים להתפלל . לפרקים היה עוצם  את עיניו כמו מבקש ממחשבתו להצטמצם ולהתרכז. אצבעותיו היו דקות וארוכות ולא הלמו את עיסוקו, ומשום כך היו פצועות לרוב או חבושות . בעיצומו של המשחק הייתה לעיניו חדות נפלאה.

כמו רבים משחקני שח מובהקים היה אדם סגור , ממעט במילים , אבל פניו היו ערות.

רק אחרי שנה של היכרות גילה לי שבילדותו , מגיל חמש עד תשע היה במנזר , מנזר חמור שתפילות חובה התנהלו בו גם בלילה.

הוריו מסרו אותו למנזר והבטיחו לבוא ולאסוף אותו בתוך כמה ימים. הוא חיכה להם ימים אחדים ומשלא באו שקע בבכי. הנזירים הזהירו אותו לבל יבכה. משלא הועילו אזהרותיהם כלאו אותו בקיטון. הוא בכה עד כלות כוחותיו וחדל. משחדל לבכות פתחו הנזירים את הקיטון והגישו לו ספל חלב חם. מאז לא בכה עוד.

מי היו הוריו. לפני שנים אחדות עוד ציפה להם. הוא האמין שהם חיים באוזבקיסטאן. . את האשליה הזו נטע בו ניצול שואה שנשבע  לו כי ראה אותם באחד הקולחוזים שם. גם תקווה זו נתבדתה, ובכל זאת אין הוא אדם מר נפש. איזה שקט מרחף על תנועותיו. דיבורו מועט שבמועט , לגופו של עניין ובלא חופזה.

פעם סיפר לי כי הנזיר ג'ורג' אמר לו , ברגע שפחד גדול אחז בו , כי אין מה לפחד. הפחד הוא דמיון. הדמיון הוא שיוצר את המפלצות. יש רק לפחד מן האב שבשמים. ככל שדבקים בו הפחד קטן .

הוא , כמובן , אינו שומר לא על הפולחן הנוצרי ולא על המצוות שלנו, ובכל זאת גלומה בכל הוויתו איזה דתיות שהוא קנה במנזר. לפעמים נדמה לי שהוא מצפה לזמן שבו יורשה להתפלל.

פעם בשבוע ולעתים פעמיים אנו מסתגרים ומשחקים שח.



את המשחק לימדו אותו הנזירים .

הוא משחק בריכוז גבוה ההולך ומתעצם ככל שהמשחק מסתבך. ריכוזו שקט , בלא שום בהלה, וניכר היטב כי השנים במנזר נטעו בו סגולות שלי הן חסרות.
פעם סיפר לי כי לאחר התפילה במנזר בבוקר עבד עם הנזירים בגינה. הוא אהב את העבודה.

"ובשעת העבודה לא דיברתם? "  הסיתה אותי הלשון לשאול.

"במנזר לא מדברים"

"ואם רוצים לדבר? "

"אתה עוצם את עיניך ואומר : ,ישו אדוננו , הצל אותי מן הרצונות הרעים והסתר אותי בצל כנפיך" .

לפעמים נדמה כי חייו האמיתיים טמונים במנזר , ומה שבא אחר-כך אינו אלא התחפרות. ההתחפרות לא קברה את חייו הקודמים אלא שימרה אותם, וכשהוא מדבר על ילדותו הוא אינו מדבר בלשון עבר. מבחינה זו , ולא רק מבחינה זו, אנחנו דומים . גם בי מפכה תחושה כי באחד הימים אוכל להתפלל.
עוד סיפר כי ליד המנזר סיפר כי ליד המנזר זרם פלג מים . בקיץ היה יורד לבדו למטה ומתרחץ.

ב1972 עזב את ירושלים והתיישב במושב. איננני יודע למה עזב את העיר.
מרדכי לא סיים תיכון ולא למד באוניברסיטה , אבל הלימודים במנזר נטמעו בנפשו. החיים שם כיוונו אותו אל המועט ואל הנחוץ. וגם עכשיו  הכלל שלו : פחות ופחות דיבור , כאילו במילים טמון החטא הקדמון .  

מקור וקרדיט:

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר , 1999


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…