דלג לתוכן הראשי

"לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948



צפורה שחורי-רובין "לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948 , ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות ( גליון מיוחד : השנה הראשונה לאחר המלחמה : חזרה לחיים ) , גליון מס' 97  (14) , דצמבר 2016  –עמודים 108-139.

תקציר המאמר


לאחר שמחנה הריכוז ברגן-בלזן נמחה מעל האדמה הוקם סמוך לו מחנה עקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה , שקלט אלפי ניצולים יהודים והיה "התחנה האחרונה בדרך רווית היסורים של המתים והחיים" . במחנה עקורים זה הוקם יש מאין גן ילדים שהביא שמחה ואושר למאות ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש. ילדים אלו הגיעו  למחנה העקורים עם הוריהם וישבו בו עד לעלייתם למדינת ישראל.

בכל שנות קיומו היה גן הילדים "מוסד שכל עיר גדולה בעולם הייתה גאה להתברך בו" , כדברי ציפי אורלין , פקידת הסעד מטעם הג'וינט שהופקדה על רווחת ילדי הגן .

באוקטובר 1946 הקים הג'וינט בברגן-בלזן את גן הילדים , שהיה חוליה חשובה במערכת החינוך שם עבור הילדים הצעירים בני שנתיים וחצי עד שש.  הג'וינט קיבל עליו את האחריות לתקציב , לאספקת הצרכים החומריים ולצוות החינוכי –טיפולי בגן.

בגן היו כמאה ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש והם ביקרו בו בקביעות מדי יום ביומו. המספר הצטמצם בהדרגה עם תחילת העלייה לישראל.

עד בואם למחנה העקורים בברגן-בלזן עברו הילדים מסכת נדודים עם הוריהם  , אשר נמלטו במלחמה מפולין אל ערבות ברית המועצות ומצאו בה מקלט זמני בעיקר באזורי סיביר ובאזורי אוזבקיסטאן . בשהותם בגלות בברית המועצות באזורים מוכי עוני סבלו הילדים חולי , רעב וקור וחיו בסבל מתמיד חיים בלתי יציבים ללא מסגרות חינוכיות-חברתיות .

הצוות החינוכי בגן הילדים בברגן-בלזן הופתע מחוסנם הנפשי של הילדים ותהליך שיקומם וחזרתם לחיים.  " הילדים הקטנים באו לגן ברצון מדי יום ביומו , הם רצו לחיות , להיות ילדים , לשחק , לאכול , לחגוג  ולדאוג לגוף ולנשמה " .


גננות שליחות מארץ ישראל לא הגיעו לגן הילדים בברגן-בלזן . את הגן ניהלו ניצולות מיושבות המחנה ואליהן צורפו מתנדבות של הג'וינט .

צוות הגן עבד ללא לאות וברגישות רבה . הצוות החינוכי עשה מאמצים אדירים לעצב את מסגרת גן הילדים הניצולים למשפחה אחת גדולה ומאושרת , והילדים  למדו שוב לצחוק ולשחק ..

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן חתר למלא את ייעודו המרכזי – להשיב לילדים את ילדותם.

ד"ר בימקו רוזנאפט סיפרה על מאמצי הצוות : עשינו הכול כדי לנטוע שוב שמחה בלב הילדים , ללמד אותם להשתעשע ולצחוק " .
ד"ר  פ' קוליס , רופא בבית החולים במחנה השתומם לנוכח יכולתם של הילדים להשתעשע : "מופלא שהילדים שסבלו בנדודים , בייחוד הילדים למטה מגיל שבע , אינם מגלים אותות אימה. בניגוד למבוגרים , הילדים כבר צוחקים ומשתעשעים  " .

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן שימש מעין בית , מקום של טיפול ושיקום שבו בילו הילדים את מרבית ימיהם וחידשו את ילדותם האבודה .

כדי ליצור שגרת חיים מסודרת , יציבה ורגועה ולהגביר את תחושת הביטחון היה חשוב לשמור על כללי התנהגות קבועים ואחידים, ואכן שגרה והצבת גבולות סייעו לילדים הניצולים בסילוק פחדים והשרו עליהם ביטחון ותחושת שליטה מחודשת בחייהם לאחר שנים של נדודים , סבל וחוסר יציבות.

כאמור, נשים ניצולות מן המחנה שימשו גננות ומטפלות וגם אם לא לכולן הייתה הכשרה פדגוגית רשמית , הרי גן הילדים הניצולים בברגן בלזן היה סיפור של הצלחה חינוכית משמעותית ומדהימה .



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…