דלג לתוכן הראשי

"לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948



צפורה שחורי-רובין "לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948 , ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות ( גליון מיוחד : השנה הראשונה לאחר המלחמה : חזרה לחיים ) , גליון מס' 97  (14) , דצמבר 2016  –עמודים 108-139.

תקציר המאמר


לאחר שמחנה הריכוז ברגן-בלזן נמחה מעל האדמה הוקם סמוך לו מחנה עקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה , שקלט אלפי ניצולים יהודים והיה "התחנה האחרונה בדרך רווית היסורים של המתים והחיים" . במחנה עקורים זה הוקם יש מאין גן ילדים שהביא שמחה ואושר למאות ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש. ילדים אלו הגיעו  למחנה העקורים עם הוריהם וישבו בו עד לעלייתם למדינת ישראל.

בכל שנות קיומו היה גן הילדים "מוסד שכל עיר גדולה בעולם הייתה גאה להתברך בו" , כדברי ציפי אורלין , פקידת הסעד מטעם הג'וינט שהופקדה על רווחת ילדי הגן .

באוקטובר 1946 הקים הג'וינט בברגן-בלזן את גן הילדים , שהיה חוליה חשובה במערכת החינוך שם עבור הילדים הצעירים בני שנתיים וחצי עד שש.  הג'וינט קיבל עליו את האחריות לתקציב , לאספקת הצרכים החומריים ולצוות החינוכי –טיפולי בגן.

בגן היו כמאה ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש והם ביקרו בו בקביעות מדי יום ביומו. המספר הצטמצם בהדרגה עם תחילת העלייה לישראל.

עד בואם למחנה העקורים בברגן-בלזן עברו הילדים מסכת נדודים עם הוריהם  , אשר נמלטו במלחמה מפולין אל ערבות ברית המועצות ומצאו בה מקלט זמני בעיקר באזורי סיביר ובאזורי אוזבקיסטאן . בשהותם בגלות בברית המועצות באזורים מוכי עוני סבלו הילדים חולי , רעב וקור וחיו בסבל מתמיד חיים בלתי יציבים ללא מסגרות חינוכיות-חברתיות .

הצוות החינוכי בגן הילדים בברגן-בלזן הופתע מחוסנם הנפשי של הילדים ותהליך שיקומם וחזרתם לחיים.  " הילדים הקטנים באו לגן ברצון מדי יום ביומו , הם רצו לחיות , להיות ילדים , לשחק , לאכול , לחגוג  ולדאוג לגוף ולנשמה " .


גננות שליחות מארץ ישראל לא הגיעו לגן הילדים בברגן-בלזן . את הגן ניהלו ניצולות מיושבות המחנה ואליהן צורפו מתנדבות של הג'וינט .

צוות הגן עבד ללא לאות וברגישות רבה . הצוות החינוכי עשה מאמצים אדירים לעצב את מסגרת גן הילדים הניצולים למשפחה אחת גדולה ומאושרת , והילדים  למדו שוב לצחוק ולשחק ..

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן חתר למלא את ייעודו המרכזי – להשיב לילדים את ילדותם.

ד"ר בימקו רוזנאפט סיפרה על מאמצי הצוות : עשינו הכול כדי לנטוע שוב שמחה בלב הילדים , ללמד אותם להשתעשע ולצחוק " .
ד"ר  פ' קוליס , רופא בבית החולים במחנה השתומם לנוכח יכולתם של הילדים להשתעשע : "מופלא שהילדים שסבלו בנדודים , בייחוד הילדים למטה מגיל שבע , אינם מגלים אותות אימה. בניגוד למבוגרים , הילדים כבר צוחקים ומשתעשעים  " .

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן שימש מעין בית , מקום של טיפול ושיקום שבו בילו הילדים את מרבית ימיהם וחידשו את ילדותם האבודה .

כדי ליצור שגרת חיים מסודרת , יציבה ורגועה ולהגביר את תחושת הביטחון היה חשוב לשמור על כללי התנהגות קבועים ואחידים, ואכן שגרה והצבת גבולות סייעו לילדים הניצולים בסילוק פחדים והשרו עליהם ביטחון ותחושת שליטה מחודשת בחייהם לאחר שנים של נדודים , סבל וחוסר יציבות.

כאמור, נשים ניצולות מן המחנה שימשו גננות ומטפלות וגם אם לא לכולן הייתה הכשרה פדגוגית רשמית , הרי גן הילדים הניצולים בברגן בלזן היה סיפור של הצלחה חינוכית משמעותית ומדהימה .



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…