דלג לתוכן הראשי

רות קלוגר , ילדה בת 12 באושוויץ



 רות קלוגר נולדה בווינה. היא הייתה בת שש כשהיטלר פלש לווינה. אביה נשלח לבוכנוולד, שוחרר וברח מווינה, עבר לצרפת, נכלא בדרנסי ושולח למזרח ונספה. היא ואמה נשלחו לטרזיינשטט במשלוח האחרון שיצא מווינה בספטמבר 1942.



הן היו שם במחנה המשפחות. ביוני 1944, כשהייתה רות בת 12, הצליחו לעבור את הסלקציה ונשלחו למחנה העבודה כריסטיאנשטט (תת-מחנה של גרוס-רוזן). מחנה המשפחות חוסל חודש אחר כך, ביולי 1944.

רות ואמה ועוד נערה שאומצה בידי אמה באושוויץ ברחו מצעדת המוות שיצאה מכריסטיאנשטט וניצלו. הן שהו בגרמניה עוד כשנתיים ואז היגרו לארצות-הברית והתיישבו בניו יורק. רות קלוגר נעשתה פרופסור לספרות גרמנית. עם ספרה האוטוביוגרפי הזה במהדורתו הגרמנית זכתה בפרס היינריך היינה (1997) ובפרס היוקרתי ע"ש תומס מאן (1999). 

רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה כי לעולם יהיו חסרים שם " הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת". ולכן ספרה נופי זיכרון אינו כרוניקה של אירועים דווקא אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדות ונערות בווינה, הגירוש שלה ושל אמה לטרזינשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה, משורטט ביד אמן מרגשת ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת ואולי דווקא בשל כך בעל עצמה מטלטלת. רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם, למשל גורלנו של אביה, ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.

 רות קלוגר ואמה שרדו את השואה והיגרו לארצות-הברית שבה נעשתה רות פרופסור לספרות גרמנית וסופרת. אביה ואחיה למחצה נספו.

סיפור שנכתב פעמיים


"נופי זיכרון" נכתב פעמיים. הוא ראה אור לראשונה בשפה הגרמנית וזיכה אותה בפרסים יוקרתיים על שם היינריך היינה ותומס מאן, וכעשר שנים לאחר מכן, עם מות אמה - דמות משמעותית איתה ניהלה כל חייה יחסים מורכבים ואמביוולנטיים - כתבה את הספר שוב בשפה האנגלית.

"לא רציתי להעציב את אמי", היא מספרת. "לאחר שהמקור בגרמנית, ממנה התרחקה בחירוף נפש, הגיע לידה, היא נעלבה מהתיאורים הקשים הקשורים אליה. הייתי חייבת לה לפחות את זה - להמתין עד מותה עם הנוסח האנגלי".

פעולת הזיכרון משולה על ידי קלוגר לכישוף, והיא מפרטת את האופן בו יש לרקוח את השיקוי למלאכת הכשפים המורכבת. "זהו מעין להג פואטי שאני מחבבת במיוחד", היא מבארת בקלילות משועשעת, "משום שהוא מכוון את הזרקור באופן מיוחד אל הדמיון הנשי. רציתי לומר שהכוח להקרין את העבר באמצעות מילים אל העתיד, עשוי לעזור לנו לבנות עולם טוב יותר, או לכל הפחות - לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים".

ואכן, בשונה מספרי עדות רבים או פרוזה הנכתבת על השואה, "נופי זיכרון" אינו עוסק רק בתיעוד החוויה הפרטית של ניצולת שואה, אלא נוגע בשאלות מהותיות על טיבם של בני האדם והחברה, על מקומה של האשה בתקופת השואה ובתפקידו של הזיכרון.

"עם ההתבגרות, אני מבינה פחות את השואה" - Ynet


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…