דלג לתוכן הראשי

לבד ביער , אהרון אפלפלד ז"ל , בן 10



כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן שבע. סדר הזמנים התבלבל , לא  עוד קיץ וחורף, לא עוד ביקורים ארוכים אצל הסבים בכפר. חיינו נדחקו בחדר צר בגטו. זמן מה היינו בגטו ובתום הסתיו גורשנו. שבועות היינו בדרכים ולבסוף במחנה.

במלחמה לא הייתי אני . דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת , לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד , אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו.
  בסתיו 1942 נמלטתי מהמחנה ליערות ואני בן 10.  את כניסתי אל היער איני זוכר , אבל אני זוכר את הרגע שעמדתי שם לפני עץ מלא תפוחים אדומים. כל כך נדהמתי עד שצעדתי לאחור. את הצעדים אחורה גופי זוכר יותר ממני.  כל אימת שאני עושה תנועה לא נכונה בגבי או מועד לאחור , אני רואה את העץ עם התפוחים האדומים.

כבר ימים לא בא אוכל אל פי, והנה עץ מלא תפוחים . אני יכול להושיט יד ולקטוף, אבל אני עומד ומשתהה, וככל שאני עומד , השיתוק גובר בי.
לבסוף ישבתי תחתי ואכלתי תפוח קטן שמוטל היה על הארץ והיה רקוב בחלקו. לאחר שאכלתי נרדמתי כנראה. כשהתעוררתי  כבר דמדמו השמים , ואני לא ידעתי מה לעשות ועמדתי על ברכי. גם עמידה זו על ברכי אני חש עד עצם היום הזה, וכל אימת שאני כורע על ברכי , אני זוכר את השקיעה שדמדמה בין העצים ואני רוצה לשמוח.

רק למחרת קטפתי תפוח מהעץ , התפוח היה קשה, חמוץ , והנגיסה הכאיבה לשיני, אבל אני חזרתי ונגסתי , והעיסה חלחלה בוושט המכווץ. לאחר ימים של רעב אדם חדל להיות רעב . לא משתי מן המקום. נדמה היה לי שאסור לי לעזוב את עץ התפוח ואת השוחה שלידו. אבל הצימאון עקר אותי מהשוחה ויצאתי לחפש מים.

יום תמים חיפשתי ביער העבות ורק לפנות ערב מצאתי פלג מים. כרעתי על ברכי ושתיתי.  המים פקחו את עיני , ואני ראיתי בהזותי את אמי שימים רבים נעלמה ממני , עומדת ומתבוננת.

אימא נרצחה בראשית המלחמה. את מותה לא ראיתי , אבל את צעקתה האחת והיחידה שמעתי.  מותה משוקע בי עמוק . אבל יותר ממותה – תחייתה. כל אימת שאני שמח או נעצב פניה נגלות , נשענת על אדן החלון או בפתח הבית כעומדת לגשת אלי. עכשיו אני מבוגר ממנה בשלושים שנה. לה לא הוסיפו השנים שנים. היא צעירה והצעירות שלה חדשה תמיד.

הפחד שהפלג יאבד לי פחד שווא היה. הלכתי לאורכו, ולמזלי התנהל ערוצו עד לפאתי היער. היה זה פלג כמו אלה שזכרתי מימי הנופש  עם הורי, מסוכך בעצי ערבה וזורם לאיטו. כל כמה שעות הייתי כורע על ברכי ושותה את מימיו. לא למדתי להתפלל. אבל הכריעה העלתה לנגד עיני את האיכרים שעבדו בשדות והיו כורעים על ברכיהם , מצטלבים ודוממים.

 בעיר אין אדם מת מרעב . הנה סבך אוכמניות ומתחת לגזע שיח תות שדה. אפילו עץ אגס מצאתי. אלמלא הקור בלילה הייתי ישן יותר. באותה עת עוד לא הייתה לי תמונה ברורה בנוגע למוות. כבר ראיתי מתים רבים בגטו ובמחנה וידעתי כי המת לא יקום על רגליו וסופו שיוטל אל הבור, ובכל זאת לא תפשתי את המוות כסוף. כל הזמן ציפיתי שהורי יבואו ויאספו אותי. הציפיה הדרוכה הזאת ליוותה אותי כל שנות המלחמה , והיא הייתה חוזרת וגואה בי כל אימת שהייאוש היה מניח את טלפיו עלי.

כמה ימים הייתי ביער. אולי עד שבאו הגשמים. מיום ליום נהייתה השהייה בין העצים קרה יותר . לא היה מסתור והרטיבות חלחלה בבגדי הדקים. למזלי היו לי נעליים גבוהות שאמי קנתה לי ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים , אך גם הן הלכו וספגו מים ונהיו כבדות.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…