דלג לתוכן הראשי

לבד ביער , אהרון אפלפלד ז"ל , בן 10



כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן שבע. סדר הזמנים התבלבל , לא  עוד קיץ וחורף, לא עוד ביקורים ארוכים אצל הסבים בכפר. חיינו נדחקו בחדר צר בגטו. זמן מה היינו בגטו ובתום הסתיו גורשנו. שבועות היינו בדרכים ולבסוף במחנה.

במלחמה לא הייתי אני . דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת , לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד , אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו.
  בסתיו 1942 נמלטתי מהמחנה ליערות ואני בן 10.  את כניסתי אל היער איני זוכר , אבל אני זוכר את הרגע שעמדתי שם לפני עץ מלא תפוחים אדומים. כל כך נדהמתי עד שצעדתי לאחור. את הצעדים אחורה גופי זוכר יותר ממני.  כל אימת שאני עושה תנועה לא נכונה בגבי או מועד לאחור , אני רואה את העץ עם התפוחים האדומים.

כבר ימים לא בא אוכל אל פי, והנה עץ מלא תפוחים . אני יכול להושיט יד ולקטוף, אבל אני עומד ומשתהה, וככל שאני עומד , השיתוק גובר בי.
לבסוף ישבתי תחתי ואכלתי תפוח קטן שמוטל היה על הארץ והיה רקוב בחלקו. לאחר שאכלתי נרדמתי כנראה. כשהתעוררתי  כבר דמדמו השמים , ואני לא ידעתי מה לעשות ועמדתי על ברכי. גם עמידה זו על ברכי אני חש עד עצם היום הזה, וכל אימת שאני כורע על ברכי , אני זוכר את השקיעה שדמדמה בין העצים ואני רוצה לשמוח.

רק למחרת קטפתי תפוח מהעץ , התפוח היה קשה, חמוץ , והנגיסה הכאיבה לשיני, אבל אני חזרתי ונגסתי , והעיסה חלחלה בוושט המכווץ. לאחר ימים של רעב אדם חדל להיות רעב . לא משתי מן המקום. נדמה היה לי שאסור לי לעזוב את עץ התפוח ואת השוחה שלידו. אבל הצימאון עקר אותי מהשוחה ויצאתי לחפש מים.

יום תמים חיפשתי ביער העבות ורק לפנות ערב מצאתי פלג מים. כרעתי על ברכי ושתיתי.  המים פקחו את עיני , ואני ראיתי בהזותי את אמי שימים רבים נעלמה ממני , עומדת ומתבוננת.

אימא נרצחה בראשית המלחמה. את מותה לא ראיתי , אבל את צעקתה האחת והיחידה שמעתי.  מותה משוקע בי עמוק . אבל יותר ממותה – תחייתה. כל אימת שאני שמח או נעצב פניה נגלות , נשענת על אדן החלון או בפתח הבית כעומדת לגשת אלי. עכשיו אני מבוגר ממנה בשלושים שנה. לה לא הוסיפו השנים שנים. היא צעירה והצעירות שלה חדשה תמיד.

הפחד שהפלג יאבד לי פחד שווא היה. הלכתי לאורכו, ולמזלי התנהל ערוצו עד לפאתי היער. היה זה פלג כמו אלה שזכרתי מימי הנופש  עם הורי, מסוכך בעצי ערבה וזורם לאיטו. כל כמה שעות הייתי כורע על ברכי ושותה את מימיו. לא למדתי להתפלל. אבל הכריעה העלתה לנגד עיני את האיכרים שעבדו בשדות והיו כורעים על ברכיהם , מצטלבים ודוממים.

 בעיר אין אדם מת מרעב . הנה סבך אוכמניות ומתחת לגזע שיח תות שדה. אפילו עץ אגס מצאתי. אלמלא הקור בלילה הייתי ישן יותר. באותה עת עוד לא הייתה לי תמונה ברורה בנוגע למוות. כבר ראיתי מתים רבים בגטו ובמחנה וידעתי כי המת לא יקום על רגליו וסופו שיוטל אל הבור, ובכל זאת לא תפשתי את המוות כסוף. כל הזמן ציפיתי שהורי יבואו ויאספו אותי. הציפיה הדרוכה הזאת ליוותה אותי כל שנות המלחמה , והיא הייתה חוזרת וגואה בי כל אימת שהייאוש היה מניח את טלפיו עלי.

כמה ימים הייתי ביער. אולי עד שבאו הגשמים. מיום ליום נהייתה השהייה בין העצים קרה יותר . לא היה מסתור והרטיבות חלחלה בבגדי הדקים. למזלי היו לי נעליים גבוהות שאמי קנתה לי ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים , אך גם הן הלכו וספגו מים ונהיו כבדות.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…